כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.

איך ללטף קיפוד מור אסאל

הרומן החדש

שכתבתי מחכה לכם!

לקריאת הפרקים הראשונים –

הקליקו כאן

קלי קלות

פוסט ובו ידובר: על משפטים נמלצים, על צרכי שליטה ועל נומרולוגיה קבלית

יש לי דימוי על עצמי, שאיתו אני מסתובבת כבר שנים: בדמיוני אני עולה לאיטי במעלה הר, ועל כתפיי שק עמוס וכבד – נו, כמו השק הזה שחנה'לה בשמלת השבת ליכלכה איתו את השמלה הלבנה שלה – ואני סוחבת ועולה, עולה וסוחבת. ממשימה למשימה אני מסתובבת ככה, נושאת בזהירות את משאי כדי לא ליפול.
"החיים קשים", שיננו לי בילדותי הסוציאליסטית. "כסף לא צומח על העצים", הוסיף הענף הייקה של המשפחה. "תתאמצי – תצליחי", חברו כולם, ואבא שלי סיכם כשהייתי בת 10, במשפט בלתי נשכח: "רק אל תבוססי במי אפסיים" (כן, הנטייה לדבר בפשטות ובבהירות אל הילדים עוברת אצלנו מדור לדור).
ואני, כתלמידה טובה, מתאמצת. משנסת מותניים, תוקעת היטב את הרגליים באדמה, ומתאמצת. דוחפת, מושכת, מגייסת כוחות. ומתעייפת, כמה מתעייפת. וכמו הייתי א.ד.גורדון, מתיישבת בסוף היום תחת עץ התמר, על חוף הכינרת (סתאאם. על הספה, עם עיתון), מלטפת את זקני המתבדר וגאה בעבודתי הקשה: התאמצתי – סימן שאני אצליח, לא? אז מה אם בדרך שחקתי את עצמי עד דק.

לוותר על העומס

במסגרת עבודתי בעיתון, ביקרתי השבוע קוסמת: רינת גל-אוחיון, שעוסקת ב"תרגוף": כלומר, היא מתרגמת את הגוף. אשכרה ככה. במומחיות ובידע של שנים, היא מניחה יד על איבר, והוא בתגובה – מספר לה מה קורה לו ומה עובר עליו. כששאלתי אותה בדחילו ורחימו על יד ימין שלי, שנתקפת רעד כבר שנה בכל פעם שהיא מחזיקה ספר, טלפון או כוס קפה, רינת הקשיבה ליד, וחייכה: "זה רק עומס".
כבר הייתי בדרך ל"מה לעשות, יש הרבה עבודה" הקבוע שלי, כשרינת שאלה: "תגידי, יש לך אמונה שרק אם תתאמצי תצליחי"?
הודיתי שכן.
"ואת מוכנה לוותר עליה? להסכים לכך שדברים גם יכולים לבוא בקלות, בלי להתאמץ בכלל?"

התכווצות שרירים

למה בכלל אנחנו צריכים להתאמץ?  למה אנחנו צריכים קושי? כך שאלתי כאן בפוסט הקודם, ועניתי שקשה שלנו איפה שאנחנו קשים; איפה שהתכווצנו והתקשחנו, איפה שאיבדנו את הגמישות.
אבל מה שמעניין הוא שהכיווץ הזה התחיל בכלל כדי לעזור לנו לגייס כוח. כמו שאנחנו מכווצים את השריר כדי להרים משא; כמו שאנחנו מכווצים את הבטן כשמישהו מכוון אליה אגרוף; כמו שאנחנו מכווצים את העיניים כדי לראות למרחוק – כך אנחנו מכווצים את הנפש כשנדמה לנו שמשהו קשה עומד לקרות, ולדרוש מאיתנו כוחות.
למרבה האבסורד, הגישה צריכה להיות הפוכה: כשאנחנו מתכווצים (בכעס, בלחץ, בחשש) אנחנו רק מבזבזים כוח על ההתנגדות. דווקא אם נרפה, נוכל להיות אפקטיביים יותר, ולהתחבר בתוכנו למה שנותן לנו כוח, מה שמשמח אותנו.
כמעט כולם חווים מדי פעם את הדרך המופלאה הזו שבה, בכלל בלי שהתאמצנו, נשלחים אלינו דברים שרצינו. פתאום, ככה סתם, הם מסתדרים. זה קורה כמעט תמיד כשאנחנו עוסקים בדברים שאנחנו אוהבים באמת, נהנים מהם עד השמיים. הדברים שאחרי שאנחנו עושים אותם אנחנו מרגישים מאלאי כוח, לא עייפות. ככה, למשל, הגיעו אלי פניות להעביר שלושה קורסים בנומרולוגיה, וככה מגיעות אלי הצעות לתת הרצאות. בלי להתאמץ, מפה לאוזן. אושר צרוף.
אז למה נדמה לי – לנו – שחייבים להתאמץ ולהתכווץ כדי להשיג משהו? התשובה, נדמה לי, טמונה בצורך שלנו לשלוט על הדברים. לכוון אותם בדרכנו. כיווץ מזוהה אצלנו עם עשייה, עם שליטה. הרפיה מזוהה עם פאסיביות.
כיווץ קשור לרצונות שלנו: למה שהשכל, החינוך או האגו אומרים שעלינו להשיג. למרבה הצער, הרצונות שלנו לא פעם סותרים את מה שאנחנו צריכים – את המהות שלנו. כדי להיות מי שאנחנו באמת, אנחנו בדרך כלל לא צריכים לרצות חזק או להתאמץ: להיפך, אנחנו שם ברגע שאנחנו מרפים.

נא למוטט סכרים

אני מאמינה שהגיע הזמן לשנות את הגישה. לעזוב רגע את הרצונות ואת הניסיון לשלוט במציאות, ולבטוח ביקום שישלח לנו בדיוק מה שאנחנו צריכים, מתי שאנחנו צריכים. זה לא אומר שצריך להיות פאסיביים: ממש לא. זה רק אומר שצריך להקפיד לעשות את הדברים שגורמים לנו עונג גדול, פותח. את הדברים שלא נחווים כמו עבודה קשה, אלא כמו יצירה. את אותם הדברים – ולכולנו יש כאלה – שהיינו מוכנים לעשות גם בחינם, ואיכשהו נדחקים הצידה לטובת מטלות "משתלמות", שמכווצות אותנו, רק מפני שאנחנו לא מאמינים שנוכל להשיג בלעדיהן את מה שאנחנו רוצים (כסף, מעמד, אהבה).
כשאנחנו מתעקשים לפנות זמן לדברים שמחזירים אותנו למהות שלנו, אנחנו מפתחים ביטחון. אנחנו מוותרים על השליטה לטובת האמונה שהכל לטובתנו. ושם, במקומות שבהם אנחנו מפנים את הכיווץ, את סכרי ההתנגדות שבנינו – הכל נפתח וזורם ישר אלינו. קלי קלות.

והנה שיר שאומר את זה, פחות או יותר: You can't always get what you want
(טוב, אז לא. אבל הוא מקסים בכל זאת)

ומשהו על נומרולוגיה קבלית:

נומרולוגיה קבלית מגלה לנו בדיוק את אותו הסוד. שנות הייעוד שלנו – 36 השנים שבהן אנחנו אמורים לעבוד, לבנות בית ומשפחה –  מחולקות לארבע תקופות בנות 9 שנים, המכונות "פסגות". כל פסגה מאופיינת בציווי מסוים: לטפל, ללמד, לנהל וכן הלאה – כל אחד על פי תאריך לידתו.
למרבה היופי, לפי הנומרולוגיה, לפסגות יש משמעות משולשת: מחד, הן מהוות "הוראת עבודה": "תתחתן", "תלך ללמוד" וכדומה. מאידך, הן גורמות לנו לרצות לבצע את אותן הוראות: כך, למשל, אנשים בפסגה 7 ירגישו צורך פנימי לטפל או ללמוד, ואנשים בפסגה 1 ירגישו צורך להתחיל התחלות חדשות, לפתוח עסק עצמאי או לנהל. ולבסוף, הפסגות מספקות לנו רוח גבית לבצע את אותן הוראות פעולה: בתקופות הללו יגיעו הזדמנויות לבצע את הוראות הפסגה: למשל, בפסגה 6 (שהוראתה – "תקים משפחה") יגיעו בני זוג פוטנציאליים לסביבתנו, ובפסגה 1 יגיעו הזדמנויות לניהול.
במילים אחרות: אם נפסיק לדחוף ולמשוך, נרפה מכל מה שאמרו לנו שאנחנו אמורים לעשות, ורק נקשיב למי שהקול הפנימי שלנו אומר שעלינו להיות – נוכל לזהות את ההזדמנויות נוקשות על דלתנו.

דילוג לתוכן