קריאת מציאות

הפוסט הזה הולך להיות קצת יותר קצר מכרגיל. ככל שעוברים הימים כמות המילים שלי הולכת ומצטמצמת. רעיונות מורכבים הולכים ונעלמים, מתפוגגים להם באוויר השחור של ימי בין המצרים האלה, שהשנה, כך אני מרגישה, דוחקים אותנו כמו מלחצי ענק, עד שתיכף האוויר נגמר.
אתמול בבוקר הייתי בכפר ורדים, במפגש נשים יהודיות וערביות למען השלום. אחר הצהריים נודע שגיא מכפר ורדים, ילד מתוק שלפני הגיוס עבד בבית הקפה המקומי שלנו, והגיש בחיוך ביישני לערבים וליהודים ולכולם, נהרג בעזה.
***
לפני 14 שנים, בערך בתקופה הזאת, נולדה לי תינוקת שנייה, לעולם שנראה לי אז רך ומחייך כמוה. כמה חודשים אחר כך ההפגנות האלימות של ערביי הגליל הגיעו עד הסופרמרקט שלי, שלידו מפגינים זרקו בקבוקי זכוכית על המכוניות.
אחר כך חזר השקט.
כשהיא הייתה בת שש, קצת לפני בין המצרים, פרצה מלחמת לבנון השנייה, ובמשך חודש האזור שלנו הופגז ללא הרף. ושוב חזר השקט.
אבל גם אחרי שהוא חזר, הדברים כבר לא נראו לי אותו דבר. כאילו יש רגע שבו מקולפת המעטפת מהמציאות כפי שהיא מוכרת לך, וגם כשהמעטפת חוזרת ונפרשת, את כבר יודעת בתוכך שמה שאת רואה זה לא מה שבאמת יש. שמתחת לכיסוי הדקיק של מודרניות, וויי-פיי וכפר גלובלי, נמצאים משחקי הכס: מוות. אלימות. טירוף.

הקריסה

אני לא יודעת למה זה לקח לי כל כך הרבה זמן, אבל השנה, החודש, היום, אני מרגישה שתפיסת המציאות שלי קורסת. אולי בגלל שבשנים האחרונות אני לומדת כל כך הרבה איך לרכך, איך לחשוף, איך לפתוח, עד שנשארתי נטולת הגנה מול האלימות האיומה שבמלחמה הזאת.
אולי בגלל שזה התקרב אלי כמו שמעולם זה לא היה קרוב. כשהילדים של החברים שלך בעזה, וכשברור לך מאליו – כמו שאמרה חברתי ש' – שאת האמא של המלחמה הבאה, שלפי הפרשנים כבר בפתח, את כבר לא יכולה להחזיק באמונה ששיננת לעצמך כשהילדים שלך נולדו: כשהם יגדלו, יהיה שלום.
אולי בגלל שהפער בין הנורמאליות של החיים – כרטיסים לחו"ל בקיץ, עבודה, פרנסה, לול התרנגולות שהדייג בנה – לבין הידיעה שברגע זה ממש אנשים צעירים שאני אוהבת נמצאים בסכנת חיים, שבכל רגע ממש הודעה איומה יכולה להגיע ולשבור הכל, הוא בלתי נסבל.
ואולי בגלל ההבנה שיש אנשים שאין להם אותן הנחות יסוד כמו שלי על החיים ועל המוות. שמעדיפים אותי מתה במקום את עצמם חיים. ואין לי מושג מה לעשות עם זה; איך להרגיש שהם ואני שייכים לאותו מין; איך לייסד ביני לבינם איזשהו סוג של הרמוניה, כשמה שאני רואה כ"טוב" והם רואים כ"טוב" כל כך שונה.
ואולי זה בגלל שהמציאות מורכבת מכפי הבנתי. ואני נתקלת בכל כך הרבה גרסאות שלה. כל כך הרבה דעות. ובכולן יש אמת כלשהי, וכולן מפספסות משהו. ולכי תדעי מה.

חלקי מציאות

כי אני יודעת שאני לא יודעת. יודעת את זה טוב מאי פעם. ואני קצת מפחדת מאלה שכן. כי באחת הפעמים שעליתי לתטא (בערך הדבר היחיד ששומר עלי בימים האלה), ראיתי מולי דימוי: את המציאות עגולה כמו צלחת, ובשוליה, סביב ההיקף, שרועים אנשים, כל אחד מהם רואה משולש מתוך המציאות הזאת, כמו פרוסה של עוגה. והמשולש הזה שנגלה לעיניהם הוא משולש של מציאות טהורה ואמיתית, והם יודעים שהם רואים את המציאות. זה ברור להם כשמש וכמו האדמה שעליה הם שרועים.
רק מה שהם לא רואים, זה שזו רק חלק מהמציאות. ויש עוד חלקים. ושגם המשולשים האחרים, הבלתי נראים לעיניהם, הם אמיתיים ותקפים באותה מידה.
ואין לי מושג באיזה משולש אני, ואיך נראים המשולשים האחרים, אבל ברור לי שמה שאני רואה זה רק משולש. לא כל העוגה. בשום פנים ואופן לא כל העוגה.

כי מהרגע שבו תפיסת המציאות שלך קורסת, את מבינה שיש הרבה שכבות למציאות. היהירות שלך קורסת. העיניים נפקחות. וברור לך שאת לא יודעת כלום.

חוט של עפיפון

אז אין לי דעות. ואין לי הבנה של המציאות. יש בי כרגע בעיקר צער עמוק. ופה ושם גם אמונה עמוקה, שאני מחזיקה כמו חוט של עפיפון, רק שלא יברח. כי אם כן, אלוהים יודע איך אסתכל בעיניים של הילדים שלי.
האמונה שיש פיתרון לכל הפלונטר הנורא הזה. אנחנו רק לא מסוגלים לראות אותו כרגע בכלים המצומצמים שלנו. אנחנו עוד לא יודעים איך הוא נראה. עוד לא. אבל הוא בדרך.
שכמו שבאירופה שנים ארוכות של מלחמות חוזרות ונהרות של דם הפכו לאט -לאט לשיתוף פעולה עד כדי מטבע משותף, כך יקרה גם כאן, בפינה המיוסרת הזאת של הכדור הכחול.
לדעת שהוא קיים, הפיתרון. גם אם עוד לא זיהינו אותו. גם אם הוא ממש שונה מזה שתמיד דמיינו. גם אם הוא רחוק מדעתנו על הפיתרון הראוי. להחזיק באמונה שהוא שם גם אם המציאות כל-כך שונה. וגם אם יתמהמה בוא יבוא.
לדעת וזהו. ולא לוותר על הידיעה. כי כל עוד אנחנו מתמקדים במשהו, אנחנו נותנים לו חיים. אנחנו נופחים בו נשימה. וכל עוד אנחנו מאמינים – אנחנו אולי לא קוראים את המציאות, אבל יש סיכוי שנכתוב אותה.

נ.ב.1: אם יש לכם מישהו אהוב שאתם דואגים לו במלחמה הזאת, והדאגה שלכם מקשה עליכם את הנשימה, כתבו לי. אשלח לכם במתנה טיפול תטא קצר שיקל מעט. ואם אתם רוצים שאתפלל יחד אתכם לשלומו של מישהו אהוב, כתבו גם.

נ.ב. 2: יום אחד זה יקרה.