רוצה לרקוד?

פוסט ובו ידובר: על מוסיקה, על התנגדות ועל נומרולוגיה קבלית

אודה ולא אבוש: מאז ילדותי המאד מאד מוקדמת אני מנהלת שיחות ארוכות עם בורא עולם (ככה זה היה בלינה המשותפת בקיבוץ: כשהיית חייבת לישון צהריים אבל לא הצלחת, והמטפלת לא הרשתה לך לקרוא במקום, היו לך שתי ברירות: האחת – לדבר עם הקיר. השנייה – לדבר עם הקיר אבל לדמיין שאלוהים שומע. נו, בחרתי בשנייה). אודה ולא אבוש 2: חלק ניכר מהשיחות הללו אינו עוסק בהכרת תודה, אלא בתלונות, טרוניות ומענות כפויות טובה. חלק קטן מהן, לעומת זאת, הוא פשוט תפילה. ומכיוון שקלטתי שז'אנר התפילות הולך טוב בבלוג הזה, הרשו לי לשתף אתכם בעוד אחת שרצה אצלי חזק בשבוע האחרון: אני רוצה ללמוד לרקוד עם המציאות.
למי שלא מכיר אותי ממש מקרוב, הרי הודאה נוספת: ריקוד הוא לא אחד הצדדים החזקים שלי. רוב חיי אני סובלת ממה שחברתי ש' מכנה "הפרעות קצב וריקוד", סבתא שלי הייתה מכנה "רגלים שמאליות", ואילו אני מכנה "עודף מודעות עצמית". בקצרה, זה מה שקורה כשהקולות בתוך הראש שלנו חזקים יותר מהמוסיקה בחוץ. במקום לשמוע, להתמסר ולהתמכר למוסיקה, אני נוטה לשמוע כל מיני "לא ככה רוקדים", או "איך התלבשת? זה עושה לך תחת עצום", ואפילו "תראי איך את פתטית, עם התנועות האלו. בת כמה את חושבת שאת"? הו, כמה אני מקנאה באלה שעוצמים עיניים ופשוט עפים על עצמם. כמה יפה וקל זה נראה. כמה הייתי רוצה גם.
***
לאחרונה הבנתי שזה בדיוק מה שקורה לי לא רק במסיבות, אלא גם בחיים. פתאום קלטתי שההתנהלות של העולם סביבי גם היא סוג של מוסיקה: טונים מתוזמרים היטב אי-שם מלמעלה. לא תמיד אני אוהבת מה שאני שומעת: לפעמים בא לי מוסיקה שקטה והדי-ג'יי שם למעלה מפציץ אותי בתופים. לפעמים אני משתוקקת לקצב, לריגוש, לטראנס – ומקבלת פכפוך פלגים משעמם. אבל למנגינה הזו – מנגינת המציאות – יש קצב משלה, יש התחלות וסיומים, ובעיקר יש ווליום אינסופי. ומול הווליום הזה, אני יכולה לשאול את עצמי רק דבר אחד: "רוצה לרקוד?"

הי, תנמיך

הצרה היחידה היא שאני ושכמותי לא תמיד רוצים לרקוד. יותר מזה: אנחנו לא תמיד רוצים בכלל לשמוע. במקום זה, אנחנו תוקעים את האצבעות באוזניים, שלא יפריעו לנו לשמוע את עצמנו. במקום להתנועע בקצב של המציאות, אנחנו נעים לקצב הפחדים, הפנטזיות והתכניות שלנו. וכן, זה נראה מגוחך כמו שזה נשמע.
אנחנו מסרבים לשמוע את המוסיקה של המציאות בכל פעם שאנחנו מתעקשים לקנות בחנות ירק שזו לא העונה שלו, רק כי זה מה שתכננו לבשל. בכל פעם שאנחנו מתעקשים שאדם אחר ימלא את הציפיות שלנו ממנו, כי הכנו בשבילו תפקיד שלם ומלא בסרט שלנו (וכמובן, בכל פעם שאנחנו מתאכזבים מאדם אחר). אנחנו מסרבים לשמוע את מוסיקת המציאות בכל פעם שאנחנו ממשיכים לפזר כספים למרות האוברדראפט ("מה זאת אומרת אי אפשר עכשיו חו"ל? אבל אני רוצה!"). בכל פעם שאנחנו סוחטים מחמאה בכוח; בכל פעם שאנחנו באים בטענות; בכל פעם שאנחנו מנסים לקבל עבודה שבפירוש לא מתאימה לנו (אבל היא נורא יוקרתית), או קונים בית שהוא מעל להישג ידינו. בכל פעם שאנחנו מתעקשים שהתינוק צריך לישון עכשיו (כי אנחנו קרועים מעייפות וכי זה מה שכתוב בספר); שבן הזוג צריך לבוא איתנו למסיבה; שהחברה הטובה צריכה לפרגן. כן, כן: חוסר ההאזנה למוסיקה של המציאות מתרחשת בכל פעם שאנחנו מתעקשים לשנות מישהו אחר. כשאנחנו דורשים שהמציאות תשתנה, ולא אנחנו. כשאנחנו דוחפים למרות שהעולם דוחף בחזרה. בקצרה – בכל פעם שאנחנו מגלים התנגדות.

למה אנחנו נופלים

זו כמובן זכותנו, לסרב להקשיב לדי-ג'יי שלמעלה, ולשמוע את המוסיקה הפרטית שלנו. אנשים עושים את זה בכל מקום. הצרה היא שבניגוד למסיבה, שבה מכסימום נדרוך על בהונותיו של זה שרוקד לידינו, כשאנחנו מסרבים לרקוד לפי המוסיקה של המציאות, אנחנו גורמים כאב, מצוקה וקושי. בסופו של דבר, המציאות תמיד חזקה מאיתנו, מסונכרנת מאיתנו. אם אנחנו מתנגדים לה, אנחנו אלה שניפול. יתרה מזו: ההתנגדות תמיד כואבת עוד יותר מהמציאות (ההסבר המלא כאן). היא גורמת לנו לאבד אנרגיה, כסף, כוח, שמחת חיים. היא גורמת לנו להתכווץ במקום להיפתח ולגדול. לכלוא את אהובינו במקום לשחרר אותם.

למה אנחנו מתנגדים

אז למה בכל זאת אנחנו מתנגדים לרקוד לפי מוסיקת המציאות? משתי סיבות: הסיבה הראשונה היא שלא תמיד אנחנו קולטים שמדובר באמת במוסיקה. נדמה לנו שמדובר בטונים מקריים, שאין להם מתזמר, ולכן אין להתייחס אליהם. הסיבה השנייה היא שרובנו בכלל לא מכירים דרך אחרת להשיג את מה שאנחנו רוצים. אנחנו משוכנעים שעלינו לשלוט במציאות שסביבנו כדי שיקרה משהו; שעלינו להתכווץ ולדחוף; להתנגד ולהחזיק חזק חזק. שהרי אם לא אדבק בתכנית שלי, איך היא תתגשם? ואם לא אלחם בכל מי שחושב אחרת, איך אשיג את החלום שלי? ואם לא אגיד לכולם מה לעשות, איך הם יידעו?
והקטע הוא שבכך אנחנו רק מנציחים את הקושי, את המאבק, את ההתנגדות. כי אם אני נלחמת בכל העולם, כל מה שאקבל בחזרה הוא מלחמה. אם אני כועסת על בן הזוג שלי על כך שהוא לא אוהב אותי מספיק, סביר להניח שלא אקבל ממנו יותר אהבה, אלא להיפך. אם אני מתווכחת עם הילדים שלי, אני רק מעודדת אותם להגן על עמדתם. אם אני דוחפת לקידום במקום עבודה שבו לא רוצים לקדם אותי, יש סיכוי שיקדמו אותי ויבדקו אותי בשבע עיניים ובחשש – ויש גם סיכוי שאמצא את עצמי בחוץ, רק כדי להיפטר מהנדנודים שלי.

לרקוד עם המציאות

והמשונה מכל הוא שיש עוד דרך להשיג את מה שאנחנו רוצים, והיא קלה בהרבה. לדרך הזו אני קוראת "לרקוד עם המציאות", אם כי היא אולי דומה יותר לגלישת גלים (לא בטוחה, לא ניסיתי. רגליים שמאליות וזה). הדרך היא להגדיר לעצמנו היטב את המהות שאנחנו מחפשים, אבל לוותר על ידיעת הדרך. למשל – להגדיר שאני משתוקקת לחוש יותר אהבה, אבל לדעת שהיא יכולה להגיע מאנשים שונים מאלה שמהם אני מצפה לה. או להגדיר שאני רוצה יותר עניין / כסף / משמעות, אבל לאו דווקא מהעבודה שעליה אני חולמת כרגע. או לדעת שאני רוצה שהילד שלי יגדל להיות אדם אחראי ואיכפתי, אבל להבין שיש יותר מדרך אחת לעשות זאת, ובטח יותר מרגע קריטי אחד.
אחרי שהגדרנו את המהות, כל מה שנשאר לנו הוא להרפות מהשליטה, ולהתחיל להקשיב למוסיקה של המציאות. להמתין לרגע הנכון, המדויק, שבו נשמעים הצלילים המתאימים. לשים לב לניואנסים. להיות ערניים, אבל רכים. הרי בינינו לבין עצמנו אנחנו יודעים שזה ככה: שיש זמן נכון ולא נכון לדבר עם הילד; שיש עיתוי נכון ולא נכון להתמודד עם צרות בחיי זוגיות; שיש תנאים מתאימים ולא מתאימים לשנות את מה שמקשה עלינו.
והצלילים הנכונים יבואו: רק הפחדים בתוך הראש שלנו מונעים מאיתנו להאמין שהם יבואו. ובינתיים יש להמתין בשקט, בהתמסרות למה שיש כרגע, ורק לשים לב להזדמנויות; לרוח המתאימה שתסחף אותנו בקלות וברכות אל מחוז חפצנו. לזה קוראים ג'רי ואסתר היקס, בספרם המעולה "כוחם המדהים של הרגשות", "לסובב את הסירה במורד הזרם". פשוט לנוע בשקט עם זרם החיים, ולדעת שכל מה שאנחנו באמת רוצים מחכה לנו שם.

התפילה שלי

ולכן, זו התפילה השבועית שלי: לרקוד עם המציאות. לקבל אותה באופן מוחלט, מתוך ידיעה שהיא משתנה כל הזמן, איתי או בלעדיי, רק לא בהכרח בקצב שלי. לקבל את מה שהיא מזמנת, גם אם זה ממש לא מה שתכננתי, בלי להתנגד, ובלי לשכוח מה אני רוצה במהות. להרגיש בגוף כמו שאני יודעת בראש, שאם רק ארפה מהשליטה, מהקולות הרועשים בתוך הראש שלי ("חייבים עכשיו! אם לא תעשי משהו זה יתפרק! תגידי לו, זה לא בסדר!"), אגלה בהפתעה שהקול הפנימי שלי, קולה של הנשמה, מנגן בהרמוניה מוחלטת עם מוסיקת המציאות.

ומשהו על נומרולוגיה קבלית:

בין השאר, נומרולוגיה קבלית מדגישה בדרכה שהמציאות אינה אוסף צלילים מקרי, אלא יצירה מוסיקלית מוגדרת ובנויה מראש, שבה לכל פרט יש תפקיד מדויק בתזמורת. כל אחד מאיתנו נולד עם מהלך חיים שכולל ייעוד כללי ותחנות בדרך אליו (שמכונות על פי הנומרולוגיה "פסגות ואתגרים"). אלא שבניגוד ליצירה רגילה, ביצירה של חיינו יש לנו חופש בחירה. בכל תקופה בחיינו המנצח שולח אותנו לנגן סולם מסוים, אבל מאפשר לנו לאלתר בתוכו. באותה תקופה יישלחו אלינו מצבים שיאפשרו לנו להבין מה בדיוק אנחנו אמורים לנגן, ואפילו עם מי. במילים אחרות, אם אנחנו קשובים למציאות, נגלה מה באמת אנחנו אמורים לעשות באותה תקופה; עם מי אנחנו אמורים להתחתן, איך אנחנו אמורים לחיות.
הנומרולוגיה בעצם אומרת לנו: "אתם לא במקרה כאן, בזמן הזה, עם כלי הנגינה הספציפי שבניתם לכם. נועדתם לקחת חלק ביצירה המופלאה בעולם – מוסיקת המציאות. אתם לא צריכים גם לנצח, גם לכתוב וגם לבקר את הנגנים האחרים. כל מה שאתם צריכים זה להסכים למלא את התפקיד שלכם – ההרמוניה בעולם רק תגדל". (איך יודעים מה התפקיד שלנו? ובכן, רובנו, עמוק בפנים, מתחת לקולות של הפחד וההתנגדות – יודעם. ואם לא לגמרי, אז אתם מוזמנים לייעוץ נומרולוגי).

ולבסוף, הבה ונרקודה עד תום האהבה (הו, כמה חתיך היה ל')