שמירת חפצים

פוסט ובו ידובר: על קשיי פרידה מחפצים, על חוסר ביטחון, ועל נומרולוגיה קבלית

הפעם, לשם שינוי, אדבר לא על עצמי, אלא על אנשים אחרים. אתם לא מכירים אותם, כמובן. אין אף אחד כזה בסביבה שלכם. ביני לבין עצמי אני מכנה אותם "האוגרים".
לאוגרים יש כלוב שהם בנו בעצמם: כלוב החפצים. יש להם המוני סירים או המוני מכנסיים, המוני קופסאות אוכל מלאות במקרר או ריקות במגירה, המוני ספרים או המוני אלבומים. פחות משנה מה בדיוק הם אוגרים. העיקר שיש ממנו, כמו שאומרים בעדות מסוימות שאיתן התחתנתי, "בשפע".
רבים מהאוגרים מסתפקים במאגר אחד או שניים, של פריטים החביבים עליהם במיוחד (למשל, נעליים. אגב, זו דוגמה מקרית לגמרי, ולחלוטין לא קשורה אליי. ממש אין לי מושג איך חשבתי עליה).
אוגרים אחרים שומרים הכל: בגדי ילדים ("שיהיה כשהם שיגדלו", או "לילד הבא"), דיסקים ("שנורא אהבתי"), בגדים ("כשאני ארזה 5 קילו"), צעצועים ("שלא יהיה משעמם לילדים") או ספרים ("בחופשה הבאה יהיה לי זמן לקרוא").
המשותף לכולם (טוב, נו, נכנעתי. לכולנו) הוא הקושי להיפרד מחפצים מיותרים בעליל בגלל משפט אומלל אחד: "אולי אני אצטרך".

ממלכת אולי
כי בממלכת אולי, יש לדעת, החוקים לא ברורים וההפתעות מרובות. בממלכת אולי יתכן מצב קטסטרופלי בו אוריד חמישה קילו, ולא יהיה לי חשק או זמן לקנות בגדים מגניבים ההולמים את גזרתי הכחושה. בממלכת אולי יכול לקרות שאצא לחופשה, אך הספרים שטרם קראתי ייעלמו בדרך פלא מכל הספריות. בממלכת אולי ייתכן שכאשר ילדיי יגדלו, כל החנויות ייסגרו, לאף שכן לא יהיו בגדים מיותרים לתת להם, והם יצטרכו ללכת עירומים לבית הספר. והכי גרוע: בממלכת אולי יכול להתרחש מצב שבו כשאסיים לבשל, לא תהיה לי אפילו קופסת פלסטיק אחת של גלידה חמישה צבעים לארוז בה את השאריות.
בקיצור, ממלכת אולי היא שילוב מזרה אימה בין טרום מלחמת העולם השנייה לבין אפוקליפסה עכשיו. ממלכה שבה אין דין, אין דיין ואין קופסאות פלסטיק ריקות. ממלכת גוג ומגוג של עליבות ונזקקות לפותחני קופסאות, סיכות ביטחון ומכנסיים קטנים מדי. ולמרות שמרחביה עצומים לבלי חקר, כל כולה נמצאת במקום אחד: הראש שלנו.

דרכונים, בבקשה
למרבה הצער, רובנו נכנסים אליה די בקלות. כל מה שאנחנו צריכים זה לזהות חפצים מיותרים, שמכבידים לנו על הארון, ומייד השער נפתח: כל מה שהש.ג צריך זה לדעת שאנחנו חוששים, פוחדים שכשנזדקק לאותו חפץ, לא יהיה לנו. בקיצור, ממלכת אולי היא ממלכת ה"לא בטוח": לא בטוח שיהיה לי. במילים אחרות, אני עצמי מתהלכת לא בטוחה בעולם הזה.
כי מה בעצם אומר ה"אולי אצטרך"? הוא אומר דבר אחד: שאני לא מאמינה בכוחותיי להסתדר בעתיד הלא ידוע. שאני לא מאמינה שיש לי כוחות להתמודד עם כל מה שייקלע בדרכי, או שאפילו יש מישהו שדואג לי שם למעלה.
כי אם אני בטוחה בעצמי, אם אני יודעת שכל מה שבא אלי בעולם הזה בא לטובתי, כדי לקדם אותי, למה שאצא לסיור במרחביה המסויטים של ארץ אולי?
כשאני מרגישה בטוחה בעצמי וביכולת שלי להסתדר, כשאני מרגישה שיש לי חברים / משפחה / אלוהים, אני יכולה לוותר על כל מה שמיותר, שחונק לי את המדפים ואת הנשמה. כל העומס של הפחד, של ההתמקדות בצרה שאולי תגיע, נמסר יחד עם החפצים המיותרים. במקומו, נפתחים מרחבים של מדפים ריקים ושל ההבנה שהעתיד הוא לא בשליטתי, וכמה שאתכונן, לא אצליח לצפות הכל, ובטח לא לשלוט בכל. לכן, מוטב כבר לוותר וליהנות מהרגע הריק, הפתוח, המאפשר, ולסמוך על עצמי ועל האלוהים שלי שיעזרו לי ברגע הבא.
כן, אולי ברגע הקריטי יהיה חסר לי פותחן קופסאות. יכול אפילו להיות שיתברר לי שמסרתי את הספר שרציתי לקרוא / הסיר שמתאים בדיוק לתבשיל / הבגד שהיה יכול להתאים למגפיים החדשים. אז מה? יהיה לי אחר במקומו. ושמישהו אחר יבלה את ימיו ולילותיו במשמרת עצובה במחלקת שמירת חפצים.

ומשהו על נומרולוגיה קבלית:
חלק מהמספרים נוטים יותר מאחרים להתקשות להיפרד – מאנשים, מחפצים, מרעיונות. מספר 2 בנומרולוגיה, למשל, מתקשה לשחרר מדברים שאהב וללכת הלאה – הרגש הופך אותו לא פעם סנטימנטלי ונוסטלגי. מספר 7 בנומרולוגיה הוא מספר של הסתפקות במועט מצד אחד, ו"סרטים" מצד שני: כך, למרות שאנשי 7 לא נוטים מטיבם להיקשר לחפצים או להזדקק לתחושת ה"שפע", החרדות שלהם עלולות לגרום להם להיקשר לחפצים מסוימים כמו שילד נקשר ל"שמיכי" שלו. מניסיוני, במיוחד שילוב בין 4 ל-7 עלול להתקשות להיפרד מחפצים – בגלל הפחד של אדם שאלה מספריו לעשות טעויות ("אם אמסור את זה ואחר כך יתברר שזו הייתה שגיאה?")
לעומת זאת, למספרים "השועטים קדימה" – לאנשי 1, אנשי 3, אנשי 5, אנשי 9 – יכול להיות פחות קשה להיפרד מחפצים.
אבל בסופו של דבר, חלק נכבד תלוי ברמת החרדה שלנו, ובתחושה שאנחנו בטוחים, מוגנים, שמורים. כמו שהפעוט מוכן להיפרד מ"שמיכי" כשהוא בידיה של אמא – כך אנחנו נרגיש מוכנים להיפרד מתחושות הביטחון המזויף שמקנים החפצים, כשנצליח להרגיש שאנחנו בידיים המחבקות של מי שמשגיח עלינו מלמעלה, או מתוכנו.