פוסט ובו ידובר: על עצות נהדרות, על שתיקות עוד יותר נהדרות, ועל נומרולוגיה קבלית
"אין לי מה להגיד, ואגיד זאת בקול רם". אני לא זוכרת של מי הציטוט המופלא הזה (מישהו בריטי, נדמה לי. הומור כה יובשני ומדויק יכול להגיע כמעט רק מהממלכה המאוחדת ומכווצת התחת הזאת), אבל אני מזדהה. או-הו, כמה שאני מזדהה.
אין לי מה להגיד באופן מיוחד, אבל אם תשאלו אותי (בעצם, גם אם לא תשאלו. מספיק שתביעו תהייה כללית באזור שלי. טוב, האמת אפילו זה לא, רק תזרקו משהו) תגלו שדווקא יש לי דעה בעניין. כמילות המשורר: "אין לי כמעט כלום, אבל הכלום הזה הוא שלי". אני לא מומחית בשום דבר באמת, אבל הכל, כולל הכל, שווה אמירה, מבחינתי.
ואם אמירה – על אחת כמה וכמה בדיחה. יותר מפעם אחת מצאתי את עצמי מתכווצת מבושה ומבוכה במשך שבועיים רק כי ברגע האמת לא יכולתי להתאפק, ואמרתי את הדבר הלא נכון (אבל המצחיק לחלוטין, לפחות מבחינתי) במקום הלא נכון, ובזמן הלא נכון. בספורט אני אולי עלובה, אבל בשדה המילים – רק תרימו להנחתה ותראו אותי מתגלגלת, קופצת, עושה סלטות באוויר – העיקר לתפוס ולזרוק הלאה. אחחח, איזה סיפוק.
ומילא בדיחה. במאמצים אדירים אני עוד אתגבר. אבל כשזה מגיע לעצות – האיפוק נושר ממני והלאה. הו, כמה עצות טובות יש לי. אלפים. רבבות. ומילא הכמות, העיקר האיכות. אני פשוט מצוינת בעצות. כלומר, בעצות לאחרים. "את כל כך טובה בזה", אמר לי פעם בעלי בחמלה. "כל כך מדויקת וחדה. רק למה את לא מיישמת את העצות שלך בעצמך?"
נסיכת הגאות והשפל
ובכן, לשאלה הזו יש תשובה פשוטה: בזה אני קצת פחות טובה. ואני חושבת בשיא הרצינות (טוב, לא כל כך ברצינות, אבל הרטוריקה מחייבת) שבעולם המתמחה שלנו, לכל אחד צריך להיות תחום משלו. נגיד – חלק ישיאו עצות, ואחרים ייבצעו אותם. לא ככה?
טוב, כנראה שלא. אני לא יודעת איך זה אצלכם, אבל העובדה היא שאצלי, לפחות, דווקא הקפיצה המהירה לענות, להסביר, להרצות, באה על חשבון ההתקדמות בשדה העשייה. אני כל כך ממהרת לסדר את החיים במילים, שלא תמיד יש לי זמן לחוות ולטעום את התחושה שמאחוריהן.
ולכן, התרגיל הנוכחי שלקחתי על עצמי (אחרי ששנים אני ממליצה עליו לאחרים) הוא המתנה. רגע לפני שאני מגיבה, אני מנסה לשתוק. לעצור. ובלי אף מילה, רק להתבונן פנימה והחוצה: החוצה, כדי להבין מה נאמר לי, למה מתכוון האדם שמולי. האם שמעתי נכון? הבנתי מדויק? הסקתי מסקנות מתאימות? ואולי בכלל הוא התכוון למשהו אחר לגמרי?
ולא פחות חשוב, אני מתבוננת פנימה: מנסה להבחין במה שקורה לי בגוף ובלב. שמה לב לכיווץ, או דווקא לאינפלציה של הרגשות. שמה לב למשפט שאני עונה בתוך הראש, ומנסה לברר למה בחרתי דווקא בו. ולבסוף, מתאפקת לא לבטא גם את כל זה, אלא לחכות עוד קצת, ולראות איך הגאות מגיעה, וחולפת, ואז מגיע השפל.
מבחינתי ההתבוננות הזו, ללא תגובה, היא קריעת ים סוף. אני מזהה בתוכה פחד – שאם לא אגיב מייד, לא ישימו אלי לב, לא יספרו אותי, לא אהיה קיימת. אני מזהה בתוכה דאגה – שאם לא אומר את מה שיש לי, האדם שמולי יפספס עצה שתקפיץ אותו הלאה. אני מזהה קיפוח וכעס על השומר ששמתי על עצמי, ומניח לי יד על הפה. "הי, אני צועקת לו בפה חסום, "גם אני רוצה לדבר! למה רק הם?" ואז, כשכל אלה שוככים, אני מזהה תחושה חדשה: שקט.
כי אחרי שהרגשות עולים ויורדים, אחרי שהמשפטים באים ונעלמים, נשארות הפרופורציות. במבט שני שום דבר לא כל כך דרמטי, מאיים, חשוב. ואז, באה ההבנה האמיתית: גם כשאני לא מעורבת, גם כשאני לא מטביעה את חותמי, גם כשאני לא אומרת כלום – אני עדיין קיימת. בעדינות, אבל קיימת. (והנה, תראו, על השתיקה הזאת כתבתי 550 מילה).
ומשהו על נומרולוגיה קבלית:
הצורך לדבר, להסביר, להרצות ולייעץ, שייך על פי נומרולוגיה קבלית למספר תשע. אנשי 9 (אלה שנולדו ב-9, 18 או 27 לחודש, או שנתיב הגורל שלהם הוא 9) הם אנשים שכוחם בפיהם: הם המורים, המדריכים, המרצים ומורי הדרך. הם אלה שתמיד יש להם מה להגיד, ולרוב מילים גולשות להם מהפה ללא שום מאמץ. לאנשי 9 יש מסר להעביר לאחרים: הוא יכול להיות קשור לכל תחום שהוא (בריאות, דרך חיים, חוכמת חיים או מסר מקצועי כלשהו) – אבל העברתו היא מבחינתם ייעוד ומטרת חיים.
כאשר במערכת המספרים הנומרולוגית של האדם משולב גם המספר 3, האדם יהיה מילולי במיוחד, ולעיתים יעסוק בתחומים של כתיבה יצירתית. כאשר המספר 5 משמעותי במערכת המספרים, ייתכן שהוא יפנה לכיוון שיווקי או לכיווני מדיה. ואם השילוב יהיה עם המספר 8, הכיוון יכול להיות עריכת דין או ייעוץ. כך או כך, כשאתם נתקלים באנשי מספר 9, רק אל תגידו להם לשתוק. אם יש להם מה להגיד, הם יגידו. אחרי הכל, זה מה שהם באו לעשות על הכדור הזה, בגלגול הזה.
ומשהו אחרון לסיום:
מכיוון שיש לי כל כך הרבה מה לומר, פתחתי בלוג נוסף (מינימליסטי, יחסית) ב"תפוז". הבלוג ההוא, שמכונה "הרשימה", מפנה לבלוג הזה, שהפך לחלק בלתי נפרד מחיי, שלא לומר מרכז חיי (ככה זה כשאין חיים, רק מילים). מוזמנים להציץ.