תודעת משחק
לא הייתי בטוחה שאני יודעת לכתוב רומן.
כלומר, ידעתי שאני יודעת לכתוב. תמיד כתבתי. ותמיד דמיינתי סיפורים מתרחשים סביבי.
אבל לא הייתי בטוחה שאני יודעת לכתוב רומן שלם. סיפור עלילה שיש בו התחלה, ואמצע, וסוף, ומתח.
פעמיים ניסיתי קודם, ולא סיימתי. אבל הפעם – הפעם היה בזה מראש משהו אחר.
כי קודם, הכתיבה הייתה בשבילי העבודה שלי, כמו שרק קיבוצניקיות לשעבר יכולות להתייחס למילה עבודה: חובה קדושה. לא בהכרח מענגת, אבל התכלית היחידה לקיומם של חייך.
אז עבדתי שנים בלכתוב, כתבות ופוסטים והרצאות וספרי הדרכה, וגם אם נהניתי פה ושם, וללא ספק הרגשתי סיפוק, בסופו של דבר הכתיבה הייתה שייכת למחלקת ה"צריך". צריך לכתוב בטעם, צריך להשאיר ערך, צריך לעבוד ולהתפרנס ולהשאיר אחרייך תרומה כלשהי. וכשאת במחלקת ה"צריכים", את בהכרח ביקורתית כלפי עצמך, כי מישהו צריך לבדוק אם עמדת בקריטריונים ובנהלים וביעדים. ולציין בפנייך ברשעות כשלא. ולהזכיר לך שאת כאן כדי לתקתק, לא כדי ליהנות.
אבל אל הכתיבה של הרומן הגעתי אחרת.
הגעתי אליה יגעה ממטלות. עייפה מ"צריכים". שבעה מחובות.
הגעתי אליה אחרי שתרגלתי במשך חודשיים את דפי הבוקר של ג'וליה קאמרון, אחרי שהסכמתי לעצמי להוציא מילים בלי לחשוב עליהן כל כך הרבה, בלי לארגן אותן יפה. פשוט לשפוך ולשפוך ולשפוך, בלי צנזורה.
הגעתי אליה, וגיליתי שמה שתמיד חשבתי שהוא עבודה – הוא בכלל גן משחקים.
כי איכשהו קרה שהגעתי אל הכתיבה של "איך ללטף קיפוד" עם תודעת משחק.
תודעה סקרנית, מוקסמת ומופתעת.
סקרנית, מוקסמת ומופתעת כמו בשנורקלינג הראשון שלי בתאילנד, כשהכנסתי את הראש למים ונגלה לי עולם אחר, חבוי, שאין בחוץ שום רמז לקיומו.
רצתי למחשב בלי הפסקה, מוקסמת מהגיבורה העדינה והשברירית שהתגלמה בין הדפים.
מוקסמת מזכרונות ההתבגרות בשנות ה-80 וה-90, שזרמו אל הקובץ כאילו לא עברו מאז יותר מ-30 שנה.
מוקסמת מסיפור האהבה האפי שהלך ונפרש לפני (ואז מזועזעת ממה שהגיבורה שלי עשתה בו, אבל זה סיפור אחר).
כאילו גיליתי לפתע, בגיל 51, שבחצר הבית שלי יש לגונה כחולה ומופלאה, שאני יכולה פשוט להכניס את הראש ולראות בה עולמות חדשים, מתי שבא לי, כמה שבא לי.
הו, האושר.
ורק כשסיימתי לכתוב את הרומן, הבנתי שאני לעולם לא "אדע" לכתוב רומן. לא כמו שידעתי לכתוב כתבות, או פוסטים, או ספרי הדרכה להורים.
כי התברר לי שלכך נדרשת ידיעה אחרת. לא ידיעת הראש, אלא ידיעת הלב.
הידיעה של מי שחיסלה את ספריית הילדים בקיבוץ בגיל 10 וישבה כמו עכבר קטן בין הטורים הישרים של מדפי ספריית החברים, קוראת בשקיקה ספרים שידעה שהספרנית לא תרשה לה לקחת, ובצדק.
הידיעה של מי שמרגישה את המילים בגוף. זו שיש לה צמרמורת ממילים יפות, שיכולה לדמוע מצירוף מוצלח של הברות.
הידיעה של מי שמרגישה בבטן שיש סיפור שמשתוקק להסתפר דרכה, ורוב מה שהיא צריכה לעשות, זה למצוא את הקול שתיתן לו, את ההיגוי המדוייק, כדי שיוכל לספר את עצמו.
שואלים אותי עכשיו כל הזמן אם כבר התחלתי לעבוד על ספר חדש.
ואני עונה שכן ולא: כן, יש לי כל מיני התחלות, ולא, אין לי מושג אם הן יתגבשו לכדי ספר. אולי ייצא מהן בכלל תסריט. או שיר. או כלום.
כי מה שלמדתי בשנתיים וחצי האחרונות של "איך ללטף קיפוד", זה לתת לשביל להיות חכם מן ההולכת בו.
להרפות מהתכנונים. לא לעבוד על ספר חדש.
מכסימום לשחק בספר חדש.
לא לקחת את עצמי ברצינות מדי. לזכור ליהנות.
לבטוח בשביל.
(בתמונה: רגע של ביטחון בשביל)
איך ללטף קיפוד
לפרטים והמלצות על הספר: https://bit.ly/howtocaress
לרכישת הספר: https://mor-asael.co.il/חנות/ספרים/איך-ללטף-קיפוד
לרכישת עותק דיגיטלי באפליקציה "עברית" (הספר הפך לרב מכר שלהם!): https://bit.ly/digitalcopye-vrit
