תן לי את זה, מותק

פוסט ובו ידובר: על אהובים מכזיבים, על חוק המשיכה ועל נומרולוגיה קבלית

הפוסט הזה התכוון להיות משהו אחר לגמרי. הוא התכוון לשאול אם אנחנו יודעים יותר לתת או יותר לקבל, ולמה. ואז באה ריקי כהן, שתמיד שואלת את מה שצריך לשאול, וחקרה בפייסבוק: "איך יכול להיות שככל שאנחנו רוצים יותר משהו ממישהו, הוא יותר מסרב לתת אותו?". וכך, דייקה הכל.
כי אם יש שאלה שאני שומעת שוב ושוב בקליניקה, בווריאציות שונות, ובעיקר כואבות, היא זו: "איך יכול להיות שהאדם שאמור לאהוב אותי, לנצור אותי, לגלות כלפיי את האיכפתיות הגדולה ביותר – מחזיק בידיו משהו שחשוב לי כל כך, ומסרב לתת לי אותו?"
המשהו הזה יכול להיות כל דבר: מ'תגיד לי שאתה אוהב אותי', דרך 'תבואי איתי פעם אחת לאמא שלי בחג' וכלה ב'תעשי איתי אהבה ביוזמתך' – אבל התחושה היא תמיד אחת: תחושה של נגזלות. של רמייה. של בגידה. הרי יש לך. הרי זה לא כל כך מסובך. הרי אתה רואה איך אני נמקה פה בחוסר, ברעב, בכאב. ובידך המפתח – אתה שאמור לראות אותי. אז למה אתה קופץ את ידך ולבך?

"זה הרי לא כל כך חשוב"

לשאלה הזאת יש כמה רמות של תשובה. הרמה הבסיסית ביותר היא שלא תמיד בן הזוג שלנו מבין עד כמה אנחנו רוצים את מה שיש לו לתת. מכיוון שאנחנו שונים, והצרכים שלנו שונים, לא פעם נדמה לו שאנחנו עוסקים בשטויות: "למה כל כך חשוב לך שאגיד לך שאני אוהב אותך? הרי אני פה וזה אומר הכל". "אמא שלך תתאפק. וגם את". "זה רק סקס, מה אתה עושה כזה עניין?"
למרבה הצער, רובנו לא למדנו לבטא את הרצון שלנו והכאב שלנו בבהירות: אנחנו עוקצים, מתמרמרים, עושים פרצופים – הכל חוץ מלהגיד: "כשאתה ככה – כואב לי בפנים". או "כשאני באה אתך לאמא שלי, אני מרגישה גאה ושמחה" ואפילו "רק דרך הסקס אני מרגיש שאת באמת שלי, שאנחנו באמת יחד". כדי לדבר ככה, אנחנו צריכים לשים את האגו בצד, וזה לא פשוט. זה אפילו מפחיד – כי אז אנחנו לוקחים את הסיכון האולטימטיבי: שנגיש את ליבנו המדמם על כף היד, ובן הזוג ידחה אותו בבוז. אבל כשאנחנו מדברים כך, אף אחד לא יענה לנו בבוז (בהפתעה כן. בבוז לא). יתר על כן: גם אם לא נקבל את מה שרצינו, הצלחנו לקדם את מערכת היחסים שלב נוסף מבחינת הפתיחות והאמת שבה.

נכנסים לגזרה

ברמה השנייה והעמוקה יותר, התשובה לשאלה מדוע בן הזוג שלנו מסרב יותר ככל שאנחנו רוצים יותר, היא שכאשר אנחנו רוצים משהו מבן הזוג שלנו, אנחנו אוטומטית פולשים לטריטוריה שלו. טוב, המשפט הזה קצת מורכב, אז אסביר: גם כשאנחנו זוג, כל אחד מאיתנו נשאר אדם נפרד: עם צרכים משלו, עם עולם משלו, עם רצונות משלו – ועם משימות התפתחותיות משלו. זוהי הגזרה שלו: עולמו הפנימי שבו רק הוא יוצר את חייו ומקבל את ההחלטות שמתאימות לו. בכל פעם שאנחנו רוצים משהו ממישהו אחר – אנחנו פולשים לגזרה שלו. זה כאילו שאנחנו נכנסים לביתו הפרטי, ומתחילים לתת לו הוראות: "תסדר ככה", "לא, תנקה שם". הבעיה היא, כמו שאומרת סילביה דהרי, הוגת "שיטת המגירות", שכאשר אנחנו הולכים לנקות את ביתו של השכן – הבית שלנו נשאר מלוכלך. כשאנחנו דואגים שהאחר (ההורים שלנו, הילדים שלנו, בני הזוג שלנו) ישתנה, אנחנו לא עוצרים לבדוק מה קורה אצלנו, ואיפה נדרש ניקיון אצלנו. למשל: כשאנחנו מתעקשים שהוא יגיד שהוא אוהב (כי בלי לשמוע את זה אנחנו מרגישים חסרי ביטחון בקשר), אנחנו לא עוצרים לבדוק אצלנו למה אנחנו חייבים אישורים מבחוץ כדי לחוש בטוחים, ואיך נגדל ונלמד לחוש ביטחון ללא תלות באיש. זה מה שנקרא בשפת המגירות "לעבוד אצל מישהו אחר", ולעולם לא תצמח לנו מכך ברכה.
האדם היחידי שאצלו אנחנו יכולים באמת לעשות שינוי הוא אנחנו (וגם זה בקושי). בכל פעם שאנחנו רוצים מהאחר משהו שהוא לא רצה לתת בעצמו, אנחנו מנסים לשנות אותו, ופולשים אליו לגזרה. ואז, אין פלא שהוא מתקומם ומבצר את גבולותיו. אף אחד לא אוהב שפולשים אליו לגזרה (בינינו, גם לא אנחנו). ככל שנגביר את הלחץ, ונגייס טנקים רגשיים, שייטות מילים ומטוסי דמעות, כך הוא יגביה את החומות אצלו. מזל טוב: קיבלנו מה שמטפלים משפחתיים מכנים "מאבק כוחות".
ברמה הזאת, כדי לערוך שינוי מהותי, אנחנו צריכים דווקא להרפות מהמצור. במקום ללכת לגזרה שלו, להיכנס לגזרה שלנו, ולשאול: מה כל כך כואב לי פה? איזה עוד גירויים מבחוץ מעוררים בי את אותה תחושת מצוקה? איזו תכונה אני מגלה שחסרה אצלי, ובשל המחסור הזה נגרם לי כזה סבל? איך אני יכולה לגדול ולקבל את התכונה הזאת?

מה שאתה נותן

ברמה השלישית והאוורירית ביותר, התשובה לשאלה שמציג הפוסט הזה, היא מה שהניו-אייג' מכנה "חוק המשיכה", ואני מכנה "מה שאתה נותן זה מה שאתה מקבל". (כן, מבחינות מסוימות אני הסבתא שלכם. מלאה חוכמת חיים שחוקה, ואוהבת את הבגדים והריהוט של שנות החמישים המוקדמות).
כשאנחנו רוצים משהו מהאחר, אנחנו מצהירים שבמצב שבו אנחנו נמצאים כרגע , חסר לנו משהו. אנחנו לא שלמים. לא מלאים. אין לנו. ככל שהצורך שלנו גדול יותר והדרישה דוחקת יותר, כך החוסר שאנחנו משדרים גדול יותר. והשדר הסמוי הזה מושך אלינו את מי שמרגיש כמונו – או מזכיר למי שנמצא לידנו את החוסרים שלו. ומכיוון שכולנו גדלנו על האמונה השגויה של משחק סכום אפס ("יש כמות סופית של משאבים בעולם, מה שיש לאחר בהכרח יבוא על חשבונך"), החוסר שלנו גורם לשני לחוש שאם הוא ייתן לנו, לו לא יהיה.
מכיוון שברגשות עסקינן, הסחורה שמתבקשת לעבור מיד ליד אינה בהכרח גשמית: כשאנחנו מתלוננים שאין לנו מספיק הצהרות אהבה, השני מרגיש שאם הוא ייתן לנו, הוא יאבד מהכבוד שלו, או מהזהות שלו. כשאנחנו מבקשים עוד ילד (כי הוא חסר לנו כל כך) בן הזוג חרד שלו עצמו יחסר זמן או כסף. תודעת החוסר שלנו מעירה אצל האחר את תודעת החוסר שלו עצמו. התוצאה היא שני אנשים שנלחמים ביניהם למי חסר יותר, מגינים בקנאות על מה שיש להם ומסרבים לחלוק ולהכיר בזכאות של השני להרגיש שלם (אם זה מזכיר לכם איזה סכסוך אזורי ישן, זה לא במקרה).

תנסו את זה בבית

הדרך להתמודד עם הרמה הזאת היא פשוטה – אבל טריקית. היא דורשת מאיתנו לשים מאחור את כל ההרגלים המנטליים והרגשיים שלנו. והיא תמיד אחת: לצאת מתודעת המחסור, ולעבור לתודעת שפע. כן, זה נשמע ממבו-ג'מבו רוחני, אבל יש לכך משמעויות ארציות לחלוטין.
בתור התחלה, אנחנו צריכים להבין שאין באמת משחק סכום אפס בעולם. כולנו יוצרים את העולם שלנו, בוראים אותו בשתי ידיים ובאינספור מחשבות יצירתיות. אם נברא יותר – יהיה יותר; אם נהיה במיטבנו, לעולם לא יחסר לנו. הדרך הפשוטה ביותר להסביר את העיקרון הזה היא לראות מה קורה לנו כשנדמה לנו שאין לנו זמן, כסף או כוח – ואז בא משהו שקורא לנו למחויבות מוחלטת (למשל: מגיע רעיון יצירתי כובש; ילד או חבר צריך את עזרתנו; או שמגיעה הזדמנות מושלמת להגשים חלום). או-אז, הזמן מתמתח: אנחנו מוצאים זמן. גם אם קודם לא היה לנו כוח, אנחנו הופכים ערניים לחלוטין. גם אם קודם לא היה לנו כסף, פתאום הוא נמצא. נראה כאילו היקום כולו מתגייס לטובתנו – ברגע שבו אנחנו באמת רוצים משהו באופן מושלם.
אז איך גורמים לזה לקרות עם הדבר הזה שאנחנו רוצים מבן הזוג? עושים שני דברים: ראשית, הופכים את האנרגיה בינינו לאנרגיה של תודה במקום לאנרגיה של תביעה. איך? פשוט חושבים בינינו לבין עצמנו על כל מה שיש (ולא על מה שאין). מניחים בצד את המחסורים, ומתמקדים בטוב, ביש, בשמח. עצם החשיבה הזו (אפשר, אם קשה רק לחשוב, לעשות רשימה אמיתית של כל הדברים הטובים בינינו) מנטרלת את כל השליליות שבאוויר, ופותחת פתח לתקשורת רגועה ואוהבת, לא דוחקת ולא מאיימת. במפתיע (אל תאמינו לי, תנסו את זה בבית) תגלו שגם בן הזוג שלכם הופך רגוע, שליו, מקבל. לפעמים זה לבד מספיק כדי שבן הזוג שלכם ישנה את דעתו.
שנית, מתמקדים באופן מוחלט ושלם בדבר שאנחנו רוצים – ולא בדבר שאנחנו לא רוצים. מסירים מהחשיבה את כל האמונות שאומרות שאי אפשר, שזה תלוי בבן הזוג וברצונו. כי האמת היא שזה תלוי רק בנו. אנחנו היחידים ששולטים בחשיבה שלנו, ובפרשנות שלה את העולם. ולכן רק אנחנו קובעים אם ניתן לעצמנו להיות תלויים באדם אחר או בדבר מסוים כדי להיות שמחים.

ומשהו על נומרולוגיה קבלית:

לא פעם, בקליניקה, אני נתקלת בנשים שמרגישות שבן הזוג שלהן פשוט לא עונה להן על הצרכים (למה דווקא נשים? אולי בגלל שהן הרבה יותר דבקות במטרה של נישואים טובים. הן לא מוכנות להסתפק במועט, ומתעקשות לברר עד הסוף מה ניתן לעשות).
כשאני שומעת טענה כזו במהלך ייעוץ נומרולוגי, אני בודקת מייד פסגות ואתגרים אצל אותה אשה. רשימת הפסגות והאתגרים מספרת לנו יותר מכל על הצרכים שלנו: למי ולמה אנחנו נזקקים בסביבתנו (למשל: שיהיה שם ניהול, או טיפול, או טכנולוגיה, או מספר ילדים מסוים, או רוחניות. כן, הדברים העיקריים כתובים לנו מראש). לכן, כשאני בוחנת פסגות ואתגרים אצל אותה אשה, אני יכולה לדעת איזה גבר מתאים לה ויעשה לה טוב (למשל – לאשה שכתוב אצלה טיפול, יעשה טוב גבר מטפל במקצועו). כך, אני יכולה לבדוק אם תכונותיו של בן הזוג מאפשרות לו לענות על צרכיה, וכשאני מראיינת אותה ושומעת במה הוא עוסק, כמה ילדים יש להם והיכן הם גרים, אני יכולה לדעת אם בפועל הוא עושה מה שנדרש לה, או לא.
ומה אם לא? במקרה כזה, ההכוונה שלי היא קודם כל זו: "לכי תעשי את מה שכתוב אצלך בעצמך. אם כתוב אצלך טיפול, ואת ובן זוגך עוסקים בראיית חשבון, לכי מחר ותלמדי טיפול. עסקי בזה חלקית, עסקי בזה כתחביב, עסקי בזה כקריירה שנייה – רק תעשי את זה. ככל שתגשימי בעצמך את פסגותייך הלא ממומשות, כך תהיי מרוצה יותר מחייך. יש סיכוי טוב שגם הזוגיות שלך תושפע מכך לטובה. אבל אם לא? לפחות הרווחת סיפוק פנימי ומקצועי".

אני יודעת שלאה גולדברג התכוונה למשהו אחר כשהיא כתבה את "האמנם". אבל בכל זאת, זה בדיוק זה. וזה בהחלט ביצוע מקסים במיוחד, שלא לומר מפתיע