פברואר 2013

בר שמונה שנים שאני בתהליך, כמו שנהוג לומר בחוגים שבהם אני מסתובבת. לומדת, מתבוננת, חוקרת את עצמי ואת העולם שסביבי. למדתי "מגירות", למדתי נומרולוגיה, למדתי תטא הילינג. למדתי מאנשים קרובים וחכמים. כל אחד מהם נתן לי עוד הבנה על האופן בו הדברים בנויים, על האופן שבו הם פועלים, על האופן שבו הם מפסיקים לפעול. ובכל זאת, אני מרגישה היום רחוקה מאי פעם מהאשה שאני רוצה להיות, שאני אמורה להיות. במקום לקרב אותי אל האשה הזו, עשתה לי ההתבוננות שלי טריק אכזרי: היא רק הראתה לי אותה טוב יותר, בהיר יותר, ברור יותר – ואז הראתה לי כמה רחוקה הדרך. ואני רואה, ולא יכולה לגעת. רואה, ולא יכולה לגשת. רואה ולא מצליחה לממש.

אם הצורך הוא מה שאנחנו חייבים, כי אחרת לא נוכל לחיות, הרי שהרצון הוא מה שאנחנו בפירוש יכולים לחיות בלעדיו, אולי אפילו יכולים לחיות טוב יותר, בטוח יותר – אבל בכל זאת מושך אותנו לכיוונו, מתעתע ומושך, כמו אור של מגדלור.
וכאן, בסקציה הזאת, נמצאים האנשים שאנחנו רוצים. אלה שעושים לנו את זה למרות שאין לכך סיבה מספיק טובה. אלה שהלב שלנו דופק לקראתם. אלה שדעתם עלינו חשובה לנו מכל. אלה שלמרות שאנחנו יודעים שזה לא מתאים ולא לעניין ולא יגשים לנו שום מטרה – בכל זאת כובשים אותנו. אלה שאנחנו אוהבים למרות ולא בגלל, כי ככה הלב אוהב: בלי שום סיבה. רק מפני שהם שם.

אם יש סימן מובהק לכך שהאהבה לא במיטבה בין בני זוג, הוא השאלה 'אם זה שווה לי'. אם כדאי לי להישאר. אם הקשר הזה נותן לי יותר ממה שהוא לוקח ממני. זה סימן, מפני שכאשר אנחנו אוהבים מישהו באמת, אנחנו נמצאים איתו למרות, לא בגלל. אנחנו אוהבים פשוט כי אנחנו אוהבים, וכל השאר לא רלבנטי. נהיה איתו גם כשהוא יהיה חולה או לא כשיר או מצוברח או כל הזמן בחו"ל, לא בגלל שזה כייף גדול, אלא בגלל שאנחנו אוהבים אותו. בגלל שאנחנו לא יכולים בלעדיו. במקום בו מופיעות התחשבנויות פנימיות, זה כבר סיפור אחר: זה המקום שבו הלב לא בטוח, והשכל מתערב כדי לנסות לעזור.
וכמו שזה כך בזוגיות, כך זה בינינו לבין עצמנו. כי בכל מקום שבו אנחנו מתחילים לשקול ולבדוק ולמדוד אם אנחנו שווים או לא, בעלי ערך או לא, כדאיים או לא – יש מעט מאד אהבה עצמית.