אל תחמדי
קוראים לי מור, ואני רוצה דברים שאין לי.
ככה היה מתחיל מן הסתם הנאום שלי ב"חומדים אנונימיים", קבוצה שהגיע הזמן להקים. אני ללא ספק הייתי מצטרפת.
כי כבר שנים אני ככה: עוברת מול חנויות ראווה ויודעת שאני זו עם הטעם היקר, ושאם יש שם משהו שממש מוצא חן בעיני, הוא כמעט בטוח מעבר להישג ידי. מסתכלת בטלוויזיה על בתים שלא יהיו לי. קוראת על חוויות שלא אחווה. על אנשים שלא אכיר.