זוגיות

אם ניצול הוא התייחסות לאדם כאל מקור למשאבים, הרי שבכל פעם שאני עסוקה ב"מה אני צריכה ממך", וב"מה אני לא מקבלת ממך", הראייה שלי היא נצלנית. שהרי אינני מסתכלת עליך בתור אדם, אלא עליך כעל מקור למשאבים.

דאגה היא עניין מוזר: היא עסוקה כל כולה במה שעוד לא קרה, ואולי גם לא יקרה. ובכל זאת, בזמן שאנחנו חשים אותה, היא מרגישה ממשית להפליא. ברגע שאנחנו דואגים ממחלה, אנחנו מרגישים כאילו כבר חלינו. ברגע שאנחנו דואגים מדחייה, אנחנו חשים כאילו כבר נדחינו. ברגע שאנחנו חוששים מבדידות, אנחנו מרגישים הכי בודדים בעולם. זה כאילו שבחרנו סצנריו גרוע במיוחד מהעתיד, והבאנו אותו ישירות להווה. ולא, אני לא מדברת על עניינים ניו-אייג'יים של "מה שתזמן יבוא לך" (אם כי כבר בתנ"ך, ספר אולד-אייג'י בהגדרה, כבר נכתב: "אשר יגורתי בא לי"). אני מדברת על כך שברגע הדאגה, אנחנו הלכה למעשה חווים את מה שאנחנו פוחדים ממנו. משונה, לא?

בשביל לעשות משהו אחר, אנחנו חייבים לפתח סט חדש של כישורים, או של פרספקטיבות, או של הבנות. ולשם כך מגיעים הגלים לטלטל אותנו. הטלטול משיר מאיתנו הגנות, מכריח אותנו להתגמש, מזיז אותנו מהקו הישר

"להיות מה שאני רוצה לקבל" פירושו שאם אני רוצה משהו, אני צריכה לבטא בכל ישותי את אותו משהו. אם אני רוצה נדיבות, אני צריכה לבטא נדיבות. אם אני רוצה אהבה, אני צריכה לאהוב. אם אני רוצה שיקשיבו לי, אני צריכה לתת הקשבה

לא תמיד אני אוהבת מה שאני שומעת: לפעמים בא לי מוסיקה שקטה והדי-ג'יי שם למעלה מפציץ אותי בתופים. לפעמים אני משתוקקת לקצב, לריגוש, לטראנס – ומקבלת פכפוך פלגים משעמם. אבל למנגינה הזו – מנגינת המציאות – יש קצב משלה, יש התחלות וסיומים, ובעיקר יש ווליום אינסופי. ומול הווליום הזה, אני יכולה לשאול את עצמי רק דבר אחד: "רוצה לרקוד?"