כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.
עכשיו איטי אצלי.נגמר ההיי הגדול של השקת "איך ללטף קיפוד". נגמרו הישיבות עד אמצע הלילה עם חברות להכניס ספרים למעטפות ולכתוב כתובות. נגמרו הראיונות בכלי התקשורת. ארבעה חודשים אחרי שהספר יצא לאור עוד קונים אותו, כמובן, ובערבים יש לי אירועי זום עם קבוצות, אבל בגדול – איטי אצלי עכשיו.ואני לא מתמודדת טוב עם לאט. עם […]
תודעת משחקלא הייתי בטוחה שאני יודעת לכתוב רומן.כלומר, ידעתי שאני יודעת לכתוב. תמיד כתבתי. ותמיד דמיינתי סיפורים מתרחשים סביבי.אבל לא הייתי בטוחה שאני יודעת לכתוב רומן שלם. סיפור עלילה שיש בו התחלה, ואמצע, וסוף, ומתח.פעמיים ניסיתי קודם, ולא סיימתי. אבל הפעם – הפעם היה בזה מראש משהו אחר. כי קודם, הכתיבה הייתה בשבילי העבודה שלי,
בחודשים האחרונים אני מתהלכת בעולם חדש. עולם של ניסים, התאמות זמנים, צירופי מקרים והזדמנויות.אני חווה את כל זה בעיקר סביב רומן הביכורים שהוצאתי בהוצאה עצמית ("איך ללטף קיפוד"). אני חווה טיימינג ממוזל. הצעות מפתיעות. שיתופי פעולה בלתי צפויים. פרגון ממקומות שחששתי שיבקרו. המהדורה הראשונה נגמרה בחודשיים, ואני מדפיסה חדשה. הספר אפילו נכנס לרבי המכר של
חזון הגומיות השחורות Read More »
(פוסט שנכתב כדי לחגוג חודשיים – וכמעט 6000 חברות – בקבוצת הפייסבוק "אפשר להוציא את הבחורה מהקיבוץ") "אז איך קרה שפתחת את הקבוצה הזאת?" כל העולם שאל אותי את השאלה הזאת בחודשיים האחרונים. אמא שלי ואבא שלי ואח שלי. חברות שלי. עיתונאיות שראיינו אותי. וגם אנשים ששמעו, שקראו, שהופתעו. אז איך זה קרה, הדבר הזה?
בקיץ לפני 18 שנים הפקדתי אותה בידיה הגרומות של מטפלת שלא הכרתי. והלכתי מהפעוטון, בקושי מצליחה לסגור את השער לפני שהדמעות פרצו. "איך אני אדע אם יהיה לה טוב?" בכיתי לחברתי י'. "איך היא תסתדר שם? היא הכי צעירה. היא עוד לא הולכת אפילו. איך אני יכולה לחזור הביתה ולהשאיר אותה ככה?" "היא תהיה בסדר",
או: איך התחילה לי פתאום יצירה מתוך העצירה אני מתנסה עכשיו בעצירה. מאז שחזרתי מהודו, לפני חודש, החיים שלי פה קיבלו קצב של הודו. דברים לא קורים במהירות שאני רגילה. אני לא פועלת במהירות שאני רגילה. אני צריכה שקט. המון שקט. הרבה פחות צמאה למגע אנושי, הרבה יותר צמאה לזמן בהייה וחלימה בהקיץ. ועד כמה