כללי

כשאני מחויבת לעצמי עד הסוף, אני יודעת מה הרגע המדויק שבו קבוצה כבר לא שייכת לי יותר. שבו הרגע שלי לצאת ממנה בלי רגשות קשים. פשוט כי כבר לא מתאים. ובינתיים, אני יכולה להיות מסורה לגמרי.
וכשאני מחויבת לעצמי עד הסוף, אני כבר לא צריכה קביים של אגו: של קרדיט, של ניהול, אפילו לא של שייכות. כשיש לי תחושה ממשית של מי אני, אני לא צריכה לפחד להשתלב. לא אתמוסס שם: אשאר מוצקה וממשית. כי בקבוצה אני לא חייבת להיות מה שאני לא. להיפך: אני יכולה להיות אני ולתת לאחרים להיות הם, וביחד נוצר משהו שלם וגדול, כמו חלקי פאזל שכל אחד מהם שקוע במקום מסוים ובולט באחר, וביחד הם עיגול שלם.

יש חשיבות עצמית בכל הפעמים שאני נזעקת לעזור ולהציל. הו, כמה אני אוהבת לעזור ולהציל. להיזעק לעזרתם של הסובלים, אם ביקשו או לא ביקשו. כי נדמה לי באותו רגע שבידיים שלי נמצא מטה הקסמים, ויש להפעילו מייד. וזה בסדר, כמובן, לעזור, אבל רק כל עוד אני זוכרת שאני רק חלק מהתמונה. שלא שכחתי שאלוהים גדול ואני קטנה. ויש כוונה בכל דבר, ויש כלים אחרים חוץ ממני על הלוח שאלוהים יכול להזיז – שאנשים יכולים להזיז – כשהם צריכים עזרה.

בהרצאות לאימהות אני תמיד מצטטת את מרכס (כן, כן), שאמר שההוויה מעצבת את התודעה. הוא כמובן התכוון לעושר ועוני, אבל אני מתכוונת לילדים. לכך שכשיש לך ילדים קטנים את כולך אמא לקטנים, נאבקת על כל רגע לעצמך, שטופת עייפות מתמדת, במלחמת הישרדות קבועה. ונדמה לך שזה יימשך לנצח, שככה נראים החיים. ופתאום הילדים גדלים ובלי ששמת לב את כבר לא שם, וכל התודעה שלך משתנה, ופתאום את מתחילה ללכת לקורסים על שפע ועל בריאת מציאות (טוב, לא את. אני). כי פתאום את מבינה שאת יכולה לבחור מה את עושה ולהמציא את עצמך מחדש (זה כמובן הרבה יותר קל, להמציא את עצמך מחדש, כשבזמן הזה הילדים שלך מעסיקים את עצמם).

אם אני כנה עם עצמי, חלק גדול מה"לעשות לעצמי לבד" בא מפחד. אני רוצה הפתעות, אבל רק הפתעות טובות, וההגדרה שלי להפתעות טובות מצומצמת למדי: בילויים, אבל רק כאלה שמדברים אלי (לא כולל סרטים זרים, לא כולל טיולי אקסטרים). בגדים, אבל בעיקר שחורים. נעליים, אבל רק כאלה עם אימום מסוים ועקב מדויק. מסיבות הפתעה, אבל רק כאלו שהגעתי אליהן מאופרת. אני די פוחדת לעצום את העיניים ושיובילו אותי למקום לא נודע. פוחדת שאמעד בדרך, פוחדת שהמקום לא ימצא חן בעיני. פוחדת שאנשים – והחיים – יפתיעו אותי בדברים שלא אוכל לעמוד בהם.

איך נפרדתי מהאקס המתעלל שלי, ולמה בכלל הייתי איתו כל כך הרבה זמן לפני שלושה שבועות סיימתי מערכת יחסים מתעללת שנמשכה… ובכן, הרבה יותר מדי זמן. שנים של און אנד אוף, של משיכה הרסנית אל מה שאני יודעת בכל גופי ונפשי שלא טוב לי, ובכל זאת שומעת אותם צועקים: "תני לי עוד מזה, אנחנו חייבים …

מה שהורג אותי לקריאה »

מאחורי כל זה, כך אני מבינה כשאני מתבוננת, מסתתרת ההנחה שאני עול. שאני עומס. שאני כבדה ולא נוחה לעיכול. ויותר מזה: מסתתרת האמונה שזה לא ראוי להיות אדם כזה, שרוצה הרבה, שדורש הרבה, שמסובך איתו. שמוטב להסתיר את כל מה שהופך אותי לחריגה ודורשת יחס מיוחד. להסתדר עם מה שיש. להקטין. לא לתפוס מקום. להכניס את עצמי לתוך טרולי קטנה, קומפקטית, לא מעיקה, ולהתפלל שאף אחד לא יבחין שתיכף היא נקרעת מרוב גודש.