כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.

איך ללטף קיפוד מור אסאל

הרומן החדש

שכתבתי מחכה לכם!

לקריאת הפרקים הראשונים –

הקליקו כאן

בחירת מקצוע

אז מה כוח העל שלך?

הייתי חולה שבוע וכל מה שיצא לי זה הפוסט הזה אין לי פתיחה טובה לנושא הזה. ניסיתי, ניסיתי, אבל השפעת שתפסה אותי השבוע היא כנראה לא מקור ההשראה הטוב ביקום. לכן רק אפתח ואומר: הערכה עצמית. חתיכת דרעק כאוב. כי זה מדהים, כמה אני רואה את זה מסביב: נשים (גם גברים, אבל בעיקר נשים) מוצלחות, …

אז מה כוח העל שלך? לקריאה »

בסוף כולם יודעים

כשאני עוצרת לחשוב על זה רגע, עולה לי הבנה מפתיעה: שמה שמלחיץ אותי הוא איך לשמור על הפער בין מה שאני יודעת עלי, למה שאחרים יודעים עלי. איך להגן על חומותיו של האזור המפורז הזה שביני לבין כולם. שאני מתה מפחד מהרגע שהוא יתמוטט ושליחי ה"כולם" ירוצו אל עיבורי העיר שלי; ויגלו שהיא בקושי כפר.

כשזה עמוק

ם יש אמונה שנתתי לה לעשות שפטים בחיי יותר מדי זמן, הרי היא זאת: "הזורעים בדמעה ברינה יקצורו". עשיתי את זה בכל תחום: בעבודה, בלימודים, בכלל. האמנתי שאם זה קל לי, זה לא שווה. אם לא התאמצתי, אני ראויה להשיג יותר מזה. כי אם את רק מתענגת, זה לא מספיק עמוק.

לא נעים לי

ה"לא נעים לי" אומר בעצם: "לא נעים לי לפגוע בך". או במילים אחרות, כשאני רק מעלה על דעתי את הרעיון לפגוע בך, זה עושה לי לא נעים בכל הגוף. ואני מוכנה לוותר על טובתי המיידית כדי לא לגרום לך להרגיש לא טוב.
ה"לא נעים לי" אומר, בפשטות, שאני מבינה שאנחנו קשורים. שאנחנו מערכת. שיש בינינו רצון – לא לפגוע, אפילו להיטיב. ועצם הידיעה הזאת מונעת ממני להעדיף את צרכיי, אם אני מעריכה שהמחיר יהיה פגיעה בצרכיך.

משבר אמון

תמיד חשבתי שאנחנו מנמיכים ציפיות מפחד האכזבה או מפחד שנגלה שאנחנו לא ראויים – אבל זה עמוק יותר: אנחנו מנמיכים ציפיות כי לא עלה בדעתנו להגביה אותן. ציפיות גבוהות לא נראות לנו שייכות אלינו, אלא למישהו אחר: מסוגל יותר, ראוי יותר. זה לא שאנחנו פוחדים שהציפיות לא יתגשמו: ברור לנו שהן לא יתגשמו. לא אלה, הגדולות והשוות באמת.

היזהרי במשאלותייך

כי משהו קורה בזמן האחרון. לא ברור מה, אבל שוב אותה תחושת זמזום מתחת לרגליים. לוחות טקטוניים מתכוננים לזוז ולהתחבר. זרם עז של משאלות מתגשמות מזיז אותי, סוחף אותי כמו נהר שוצף. אחרי שנים של לאט, הדברים פתאום קורים מהר. ממש מהר. מהר מדי.
וכן, אני יודעת, הם רק דברים טובים. אז איך זה שאני מרגישה כל כך מכווצת פתאום, כל כך מתגוננת? איך זה שבמקום ליהנות מכך שכל מה שרציתי מתחיל להתגשם, אני כל כך מפוחדת? ואני מפוחדת. לא רגילה לשפע הזה. יודעת להסתדר עם מחסור וצמצום מצוין (שפת אמי ואבי, שפת סבתא מברלין וסבא מבית הערבה). אבל שפע? ככה בקלות? איך מסתדרים עם זה?

דילוג לתוכן