התכוונתי לאמץ אסופית. יצא שקיבלתי מורה
"בואי הביתה", אני אומרת לה בשקט, כמעט בלב. היא מייד מסתובבת ובאה איתי. היא קוראת אותי: את תנועות הגוף, את הכוונות. אני משתדלת לקרוא אותה, למרות שכנראה יש לי פחות כלים. ובכל זאת, מיום ליום אני מבינה יותר.
כבר כמעט חודשיים עברו מאז שהבאנו לבית את צ'יקה: כלבה מפוחדת שעברה הזנחה והריון ואולי אפילו מכות. בהתחלה לא הבנתי למה עשיתי את זה לעצמי: החסרה מטלות וילדים אנוכי, שהייתי חייבת לדחוף לחיים שלי עוד עז? (סליחה, רועה בלגית). אבל ככל שעוברים הימים ופוחתים אירועי הקקי בבית, אני מתחילה להבין: הבאתי לי מורה פרטית.
המילים נעלמו
הדבר הראשון שנאלצתי להתמודד איתו – עם כל הכבוד לקקי ולשערות בכל מקום (ואלוהים, יש כבוד) – היה שהיא לא מבינה עברית.
לא שקשה לנחש, אבל אני אדם של מילים. המילים הן הכלי הכי חזק שלי. בסיטואציות שמצריכות דיבור, הסבר, לימוד – אני פורחת. בסיטואציות שמצריכות כלים אחרים – תחושות בטן, הקשבה, סבלנות – אני פורחת פחות. אפילו כאמא, היה לי הכי קשה עד שהילדים שלי התחילו לדבר.
ועם הכלבה המילים איבדו את הכוח. נאלצתי ללמוד לתקשר איתה בטון של קול. בקשר עין. עם כלבה, שלא כמו עם ילד, אי אפשר לזרוק הוראות מאחורי הגב בזמן שאת שוטפת כלים (ראבאק, בדיוק מה שאני מלמדת הורים, אבל מי זוכר?).
ובו זמנית, נאלצתי להתבונן בה טוב-טוב כדי ללמוד את התנועות שאומרות מתי היא צריכה לצאת, מתי היא מחפשת מקום לפיפי, מתי היא רוצה לשחק. ועם הימים שחלפו, הקסם קרה: למדתי לתקשר בלי מילים. והאמת? זה מרגיש נפלא. כאילו הקביים שתמיד ליוו אותי כבר לא נחוצות יותר. אני. יכולה. בלי. מילים. רק כוונות. ומה שלא מובן? נו, שלא יהיה מובן. גם זה בסדר.
ואתמול ישבתי במסיבת פורים רועשת, כזו שאי אפשר לדבר בה, ליד חברה טובה שלי, והחזקנו ידיים כמו שתי ילדות בנות 12. מסביב געשו הדיבורים, והמוסיקה השתוללה, ואני ישבתי בלי מילים והיה לי נוח וטוב בדיוק איפה שאני נמצאת. וחשבתי שזה משהו שחדש לי, ואיזה מזל.
הדרכים הידועות
שנים שאני עושה מה שנקרא בשפת הבנות "הליכות". אני הולכת בחוץ, אבל תמיד בשבילים וכבישים. קרקע ישרה ומוצקה, מוזיקה באוזניים – ואני מסודרת.
אלא שצ'יקה חובבת דווקא אחו. כמו הפר פרדיננד, היא אוהבת להריח פרחים, לאכול עלים ולרדוף אחרי דבורים (וזבובים). וכך זנחתי את ההליכה הספורטיבית, ובמקום זה אני הולכת בדרכיה – באזורים הירוקים, הפתוחים.
וכך, אחרי 12 שנים שאני גרה בבית שלי, גיליתי שבצד האחורי של הבתים, בינינו לבין היער, נמצא השביל הכי יפה בעולם. כמו שביל מהאגדות.
ברור שידעתי שהוא שם: אבל איכשהו אף פעם לא הלכתי בו עד סופו, בדיוק כמו שלא הלכתי בתוך כרי הדשא, לבדוק תלוליות של חפרפרות.
וזה גרם לי לחשוב כמה עוד דברים קורים בסביבה שלי, ואין לי מושג עליהם. נדמה לי שאני מכירה, שאני יודעת. אבל מחוץ להישג העין שלי, מחוץ לנתיבים שבהם אני מורגלת להסתכל, קורה עוד כל כך הרבה. המציאות, אני מבינה, רבת רבדים משראיתי. ובאותו אופן אני מבינה שזה תלוי רק בי: אני זו שיכולה ללכת באותה מציאות משעממת, מוכרת, ולראות בה דברים שאף פעם לא ראיתי. אם רק אסכים לצעוד פעם אחת מחוץ למסלול.
כאן ועכשיו
אחד הדברים הראשונים שקלטתי, זה שאין טעם לנהל עם צ'יקה דיון על דברים שקרו קודם. כן, גם אם קמתי בבוקר ומצאתי את הכביסה שקיפלתי כל כך יפה בערב מול "האנטומיה של גריי", מפוזרת כבני מעיו של חולה, בעוד סל הכביסה, שאיבד את ידיותיו בלילה בלעיסה נמרצת, בוהה בה עגומות. ועל חיבתה לפח האשפה אני אפילו לא מתחילה לדבר.
אני יכולה לכעוס. לרתוח. להתעצבן. אבל אם לא תפסתי אותה על חם עם גרב בפה או קופסת חומוס ברגל, לצ'יקה אין מושג על מה אני כועסת. היא רק מנסה להיראות כמו אוויר.
כי צ'יקה חיה בכאן ועכשיו. אני לא יכולה לאיים עליה בשלילת זכויות או צ'ופרים בעתיד (כמו שלמרבה הצער עשיתי לא פעם עם הילדים). אני לא יכולה לומר לה להתאפק עם הצרכים. אם היא צריכה ממש עכשיו, זה לא משנה שעשיתי תכניות אחרות.
כל מה שקיים הוא הרגע הזה: לא מה שהיה, לא מה שיהיה. וברגע הזה היא מוכנה להתמסר טוטלית, לשחק, להתלטף, להריח, לקפוץ. השאלה היחידה היא אם אני מוכנה לעשות כמוה: להפסיק לכעוס על מה שהיה בעבר, להפסיק לטחון בראש את מה שאני צריכה לעשות בעתיד, ולהתמסר למה שהגוף והלב שלי רוצה, צריך, אוהב.
איפה בדיוק עושים
ואחרון חביב (בינתיים): כל בוקר, כשאני יוצאת איתה מהר-מהר לסיבוב צרכים, אני נקרעת בין להישפך מצחוק לבין להתעצבן, כשצ'יקה מחפשת בדקדקנות את המקום המושלם לעשות בו פיפי. מצד אחד, ברור שהיא ממש צריכה. מצד שני, היא פרפקציוניסטית: היא מתחילה לכרוע, וקמה, מרחרחת מסביב, כי זה עוד לא. ושוב מתחילה לכרוע, וחוזר חלילה, כי הריח שמה לא מדויק. עד שהיא לא מוצאת את האזור עם הריח המושלם, היא לא מתיישבת.
וזה גורם לי לחשוב על עצמי, ועל אנשים שבאים לטיפול. על איך לפעמים אנחנו ממש צריכים – צריכים שינוי, צריכים אהבה, צריכים לזוז – אבל לא מסוגלים, כי יש שם משהו שהוא עוד לא. קשה לנו להגיד מה, אנחנו רק מריחים שזה לא ממש זה. חסר לנו ביטחון, או רקע רומנטי, או צורך דוחק יותר. משהו.
ואולי הגיע הזמן שאנהג באחרים (ובי) כמו שאני נוהגת בצ'יקה: פשוט נותנת לה זמן. עוד קצת ועוד קצת, למרות התסכול.
כי זה לא זה עד שזה זה.
ככה פשוט.
נ.ב. 1. אם בא לכם להיות עוד יותר מחוברים לכאן ולעכשיו, לצרכים ולרצונות שלכם, ואם במקרה אתם גרים בסביבה (והכי חשוב – אם אתם נשים) – מוזמנים (כלומר, מוזמנות) להרצאה שלי בכפר ורדים, ביום שישי הקרוב. הרצאה על למה חשוב לעשות מה שבא לנו (כן, כן).
ואם אתם לא מהסביבה ובא לכם לשמוע את ההרצאה הזו – מוזמנים לארגן קבוצה, ואני אגיע.
נ.ב. 2: והשיר מוקדש לחברות שלי, שכל אחת מתמודדת כרגע עם… ובכן, החיים. תזכורת: השביל הזה מתחיל כאן. לכו תדעו לאן הוא ייקח.כנראה אל האור
בודהיסטית מדהימה שכמוך