כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.

איך ללטף קיפוד מור אסאל

הרומן החדש

שכתבתי מחכה לכם!

לקריאת הפרקים הראשונים –

הקליקו כאן

אגו

תסביך גדלות

יש חשיבות עצמית בכל הפעמים שאני נזעקת לעזור ולהציל. הו, כמה אני אוהבת לעזור ולהציל. להיזעק לעזרתם של הסובלים, אם ביקשו או לא ביקשו. כי נדמה לי באותו רגע שבידיים שלי נמצא מטה הקסמים, ויש להפעילו מייד. וזה בסדר, כמובן, לעזור, אבל רק כל עוד אני זוכרת שאני רק חלק מהתמונה. שלא שכחתי שאלוהים גדול ואני קטנה. ויש כוונה בכל דבר, ויש כלים אחרים חוץ ממני על הלוח שאלוהים יכול להזיז – שאנשים יכולים להזיז – כשהם צריכים עזרה.

אגו מניאקית

מקובל לחשוב על עלבון כעל פגיעה ברגשות. אבל אם נתבונן רגע בעיון על הסיטואציות שמעליבות אותנו, נוכל לראות שלא היא. ממש לא.
כי מתי בעצם אנחנו נעלבים? כשלא סופרים אותנו. כשלא מתייחסים אלינו. כשלא רואים אותנו. כשלוקחים אותנו כמובן מאליו.
ומתי עוד אנחנו נעלבים? כשדוחים אותנו (באהבה, בעבודה, בהשתייכות לקבוצה) ובכך כאילו אומרים לנו: "אתם לא שווים מספיק בשבילנו".
ומתי עוד? כשאומרים לנו דברים שגורמים לנו להרגיש קטנים, לא מוצלחים, עלובים.
כי זה מה שעושה מי שעולב בנו: גורם לנו להרגיש עלובים. לא במקרה "עלבון" ו"השפלה" הן מילים קרובות כל כך. עלבון הוא מה שמתרחש ככשאנחנו מרגישים קטנים, נמוכים בסולם החשיבות. כלומר – לא כשהרגשות שלנו נפגעים, אלא כשהאגו – המנגנון שפיתחנו כדי לשמור על תחושת הערך העצמי – נפגע.

דרושים סטטיסטים

אבסורדי ככל שזה יהיה, רובנו פועלים כאילו אנחנו מרכז עולמם של הסובבים אותנו. רק לחשוב כמה אנחנו דופקים חשבון לכל העולם: מתלבשים כאילו איכפת למישהו מה לבשנו. עסוקים שעות במשהו שאמרנו או לא אמרנו, ומה חשבו עלינו בגלל זה. משיגים הישגים, נכשלים כישלונות, מתגרשים, מתחתנים, פותחים עסק או כותבים בלוג, וכל הזמן הזה העין שלנו פקוחה ותוהה: איך אנחנו מצטיירים בעיניים של האחרים?