אהבת נעורים

זה שקר הנוסטלגיה, וזו האמת שבה: לא התגעגעתי לתקופה או למקום. התגעגעתי לתחושה, למהות, להרגשה שהייתה לי אז: להתלהבות מהחדש והאחר. לאינטימיות של הפעם הראשונה שבה גרתי עם בן זוג. לחופש המוחלט של לעלות בבוקר על רכבת ולנסוע לכפר, איזשהו כפר, ולחזור בערב מלאת שקיות וסיפורים.

ם יש אמת ברורה שממנה רובנו מתעקשים להתעלם כאילו אין לנו עיניים, שלא לומר זיכרון, שלא לומר ניסיון – הרי זו האמת הזו: הכל חולף, אפילו רגשות. בעיקר רגשות.
ובכל זאת, ברגע עצמו, נדמה לנו שמה שעכשיו – הוא שיהיה. גם אם אנחנו יודעים בשכל שלא – הלב שלנו מתעקש. המציאות הנוכחית, הרגעית, נראית לנו עשויה מסלע, בלתי ניתנת לשינוי. באופן כללי אנחנו שופטים את העתיד כאילו הוא ההווה, רק עם תוספת ימים: בונים בתים שמתאימים לילדים קטנים בלי לחשוב על הצרכים שלנו כשהם יתבגרו. מתכננים מסלול מקצועי רב-שלבי לעשר שנים, שמבוסס על מה שאנחנו רוצים היום, ולא על מה שנרצה, נו, עוד עשר שנים. מתחתנים עם בן זוג ובטוחים שנאהב אותו ככה בדיוק עוד שלושים שנה. קשה לנו לתפוס שבעתיד נהיה אנשים שונים לגמרי. ויותר מכל, קשה לנו לתפוס שבעתיד הרגשות שלנו יהיו שונים לגמרי.