כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.

איך ללטף קיפוד מור אסאל

הרומן החדש

שכתבתי מחכה לכם!

לקריאת הפרקים הראשונים –

הקליקו כאן

ביקורת

להיות מושלמת

אני ממש לא צריכה להיות מושלמת. אהמממ, רק לעשות ביצועים מושלמים יש משפטים פשוטים והגיוניים, שפשוט נורא קשה לשמוע. אפילו שאת יודעת את האמת שבהם. במיוחד כשאת יודעת את האמת שבהם. אז אתמול – כשהערתי בצניעות אופיינית שיהיה קשה למצוא לי מחליף בתפקיד מסוים שאני עושה, ושאני ביקורתית ולכן אני צריכה לחשוב טוב-טוב מי יכול …

להיות מושלמת לקריאה »

הפתעות קטנות

אם אני כנה עם עצמי, חלק גדול מה"לעשות לעצמי לבד" בא מפחד. אני רוצה הפתעות, אבל רק הפתעות טובות, וההגדרה שלי להפתעות טובות מצומצמת למדי: בילויים, אבל רק כאלה שמדברים אלי (לא כולל סרטים זרים, לא כולל טיולי אקסטרים). בגדים, אבל בעיקר שחורים. נעליים, אבל רק כאלה עם אימום מסוים ועקב מדויק. מסיבות הפתעה, אבל רק כאלו שהגעתי אליהן מאופרת. אני די פוחדת לעצום את העיניים ושיובילו אותי למקום לא נודע. פוחדת שאמעד בדרך, פוחדת שהמקום לא ימצא חן בעיני. פוחדת שאנשים – והחיים – יפתיעו אותי בדברים שלא אוכל לעמוד בהם.

נערה עם אצבע בסכר

כשאני כותבת את זה, אני פתאום מבינה מה יושב בבסיס הביקורת, ומה גורם לה להיות אבן נגף קיימת ועקשנית כל כך ביחסים, למרות שאנחנו שונאים לקבל אותה ואפילו לא נלהבים במיוחד לתת אותה. ומה שיושב בבסיס הוא פחד. לא תמיד מודע, אבל תמיד קיים. ולא סתם פחד, אלא פחד מתוצאה לא טובה, שתפגע בנו או במישהו שאנחנו אוהבים.

אז הם יגידו

ביקורת מרושעת פוגעת בנו רק כשאנחנו מאמינים לה. כשאנחנו קונים את ההאשמות שלה. כשיש בתוכנו קול שמסכים איתה לגמרי. שחושב שאנחנו באמת מוחצנים או מופנמים מדי, תוקפניים מדי או רגישים מדי, רודפים אחרי ריגושים או נצמדים מדי לעבר

בת שתים עשרה הייתי

ההלקאה העצמית לא מקדמת לשום מקום: היא רק מורידה את רמת האנרגיה שלנו מטה-מטה, כמו שכל ביקורת עושה. היא לא מאפשרת לנו לאגור כוחות כדי לעשות שינוי – כל שינוי שהוא. היא מותירה אותנו חבולים ופצועים, כשירים פחות להתמודד מול האתגר שבתוכנו, מסתובבים בלופים אינסופיים בכלוב העכברים שבנינו לעצמנו.

ביקורת בונה? אין דבר כזה

ש לי נטייה קלה – קלילה ממש בעצם, כמעט בלתי מורגשת – לתקן את האנשים מסביבי. פשוט נורא נורא חשוב לי שהכל יהיה אצלם פיקס. למענם כמובן. כזו אני: צדקת גמורה. "המכנסיים שלך לא מתאימים לחולצה", אני מודיעה לילד, כי הרי תפקידי ללמד אותו איך לא יוצאים מהבית. "זייפת כרגע", אני מביאה לידיעת הילדה השוקדת נואשות על הגיטרה שלה. "נו, באמת, לא אומרים כזה דבר לילדים" אני נוזפת בבעלי (נכון שהוא מחנך. ועוד כזה שכולם רוצים לשלוח אליו את הילדים שלהם. אבל הרי ברור שהוא לא מבין בחינוך כאחת כמוני, שלמדה באוניברסיטה, נו, אה, יחסים בינלאומיים). הסיבה היחידה שאני לא מתקנת כל "שתי שקל" "שבע בנים" או "אני נותת לו" שמופרח לאוויר, היא שאפילו אני לא יכולה להיות בכל מקום.