כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.

איך ללטף קיפוד מור אסאל

הרומן החדש

שכתבתי מחכה לכם!

לקריאת הפרקים הראשונים –

הקליקו כאן

דאגה

מכתב שחרור

בשבע עשרה השנים האחרונות למדתי לגדל ילדים. רק עוד לא למדתי להפסיק לפחד עליהם הבן הגדול שלי בן 17 היום. רק אלוהים יודעת לאן ברח הזמן. לפני שבע עשרה שנים נסעתי ללדת אחרי ליל הסדר. קיבלתי חדר מצוין ופיטוצין מהגיהינום. במשך שלושה ימים אכלתי רק עוגיות פסח – אלה שנראות כמו חלון עם סורגים וטעימות …

מכתב שחרור לקריאה »

משרוקית נגד פילים

דאגה היא עניין מוזר: היא עסוקה כל כולה במה שעוד לא קרה, ואולי גם לא יקרה. ובכל זאת, בזמן שאנחנו חשים אותה, היא מרגישה ממשית להפליא. ברגע שאנחנו דואגים ממחלה, אנחנו מרגישים כאילו כבר חלינו. ברגע שאנחנו דואגים מדחייה, אנחנו חשים כאילו כבר נדחינו. ברגע שאנחנו חוששים מבדידות, אנחנו מרגישים הכי בודדים בעולם. זה כאילו שבחרנו סצנריו גרוע במיוחד מהעתיד, והבאנו אותו ישירות להווה. ולא, אני לא מדברת על עניינים ניו-אייג'יים של "מה שתזמן יבוא לך" (אם כי כבר בתנ"ך, ספר אולד-אייג'י בהגדרה, כבר נכתב: "אשר יגורתי בא לי"). אני מדברת על כך שברגע הדאגה, אנחנו הלכה למעשה חווים את מה שאנחנו פוחדים ממנו. משונה, לא?