כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.

איך ללטף קיפוד מור אסאל

הרומן החדש

שכתבתי מחכה לכם!

לקריאת הפרקים הראשונים –

הקליקו כאן

יחד

אני, לבד

להיות בקבוצה זה אומר לעשות יחד. בשיתוף פעולה. זה אומר שלא רק אני קובעת, ולפעמים אני לא קובעת בכלל. ולפעמים אני פשוט אמורה לציית. הו, צמרמורת.
וזה אומר שלפעמים בכלל לא יהיה לי ברור אם אני אמורה לעשות או לציית. להקשיב למישהו אחר או לקחת את המושכות, ולהסתכן במה שיגידו עלי ("נדחפת", "עצלנית", "נצלנית").
וזה אומר שאני חייבת לעשות גם מה שלא בהכרח בא לי, כי התחייבתי קבל עם וקבוצה. כי אם אני פרויקטורית, אני נותנת דין וחשבון רק לעצמי; אבל אם אני חלק מקבוצה – אני צריכה לעמוד בלוחות זמנים שלא בהכרח מתאימים לי, ולקבל הוראות שאינן לרוחי. להתאים את עצמי. להוריד את הראש.
ובכלל, זה אומר שאני לא אני. אני חלק ממשהו. וכשאני שם, מה נשאר לי ממני כעת?
לבד. לבד על הגג, שבתות וחגים. מטאפורית לפחות. כי ככה אני לא חייבת לציית, להתכופף, להתחלק, להסתכן בנידוי. לא מפחדת מהעוקץ אם לא מתחייבת לדבש.

גברת, את לא לבד פה!

מה שחוסם אותנו מלחוש יחד הוא לעולם דבר אחד: הגבולות שבנינו בתוכנו. הגבולות שאומרים: "אני מוכנה לחוש מחוברת רק לאדם הזה ולא לאחר", "אני מוכנה שהיחד יתבטא בצורה כזו ולא אחרת", "אני מוכנה לחוש מחוברת רק אם החיבור יגיע בקצב שלי ולא בקצב שלו". בקיצור: ההגדרות שתפרנו לתחושת החיבור הן שחוסמות אותו. ובאותו אופן, הלב הפתוח שלנו, שמוכן לתת צ'אנס לכל אחד, בכל קצב, בלי תנאים מוקדמים – הוא שמאפשר את היחד.