כאב

כשקשה לאנשים שאני אוהבת – במיוחד הילדים שלי, אבל לא רק – אני צוללת יחד איתם. כשכואב להם, כואב לי. כשהם לא מרוצים, אני לא מרוצה. כשהם בודדים, מרגישים חריגים, מכוסחים עם חבר, נכשלים במבחן או במבחן חיים – אני לא יכולה להוציא אותם מהראש. אני לא נושמת, ולא רק כביטוי: הנשימה שלי נהיית רדודה ושטחית, הלב שלי מתכווץ (בתטא הילינג רואים דברים כאלה), הגרון נחנק.
אני מרגישה צורך נואש שהם יהיו כבר בסדר, וברגע זה: לא רק בשבילם, אלא גם בשבילי. כי כל עוד הם ככה, גם אני ככה. ואני לא יכולה יותר עם הככה הזה.

לא פעם הכאב הוא פשוט כאב פנימי – לא בגלל משהו, ולא משום משהו. ולכן, מה שעלינו לעשות, קשה ככל שזה יהיה – זה לעצור לרגע. להפסיק את פעולת השכל, שמחפש הסברים, בונה סיפורים, יוצר רציונליזציות, ממציא תירוצים. להניח אותו רגע בצד, ולהסביר לו ברוך שגם זמנו יבוא.
ואז, לתת לכאב את ההתייחסות היחידה שהוא צריך באמת: הכרה. להיות איתו רגע בשקט. להסכים לחוש בו. להסכים לתת לו לשטוף אותנו. להאמין לו שהוא בא מבפנים ולא מבחוץ. להרגיש באמת ריקים, בודדים, מפחדים. ולבסוף, לחכות שהגל יעבור. והוא יעבור, כי זה טיבם של גלי כאב: באים ושוטפים וחולפים.