כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.
איך להתגבר על כעס – כל כעס? tאני אוהבת להישאר במיטה עוד קצת אחרי שהשעון מצלצל. ועוד קצת. ועוד קצת. כי שם, ברגעים האלה, החמימים, אני עוד מחוברת למה שהיה בלילה. שם, בין ערות לשינה, במצב תטא, עולים לסף ההכרה רעיונות שאחרת היו נשארים מאחוריו, סמויים מעיניי. הרעיונות הכי טובים שלי מגיעים בזמן הזה, שבין […]
(ואיך לגייס כלפיהם אהבה) השבוע יצא לי לצפות מהצד פה ושם באנשים קשים (ככה זה: בכל ימי החג האלה אני נדרשת לצאת מהקליניקה החמימה והרגועה שלי אל העולם שבחוץ – בסופרים, בכבישים, בחנויות… הא, עולם אכזר!) ופתאום ראיתי מקבץ שכזה: זו שכעסה בסופר כשעקפו אותה, לתחושתה. זה שרתח על הילד שלו, שלא שמע בקולו. זו
מה כבר הספקתי ללמוד מצ'יקה בשבוע הראשון שלה אצלנו אין כמו להתעורר בבוקר בגליל, אל צפצוף הציפורים. קצת פחות נעים להתעורר בבוקר בגליל אל צפצוף הציפורים, ולגלות גוש גדול של קקי של כלב על השטיח של הילד. וכן, זה מה שקרה לי השבוע. בוקר, צפצוף ציפורים, וערימה גדולה ובלתי ריחנית בעליל. למרבה הפלא, לא כעסתי.
ויקומו המלפפונים ויכו את הגנן. הו, כמה יש לי עוד ללמוד היא שמה לב לכך שאני כועסת ברגע שנכנסנו לאוטו. "קרה משהו?" שאלה בתי בת ה-14. "כלום", עניתי לה בטון הזה, שנשים מתכוונות לומר בו "הכל". "פשוט שמתי לב שבחודש הזה הספקתי בעבודה בערך חצי ממה שאני מספיקה בדרך כלל. ולמרות זאת הרגשתי שאין לי
אבל אני לא מתייאשת. תרגול הוא אבן החכמים שלי אז אחרי כל הדיבורים היפים שלי על להפסיק לכעוס שוב חטפתי את הקריזה היום, והתנפצתי על הדייג. לזכותי ייאמר שהייתי מאד צודקת: לא יתכן, אמרתי לו, שהוא זה שצודק כל הזמן. סטטיסטית זה לא אפשרי. (בעצם את זה רק התכוונתי להגיד. במציאות אמרתי את זה בהרבה
או לפחות, מבינה שאין טעם לכעוס אחרי שבועיים חזר הכעס. הוא חזר בשקט, מתגנב. צובע לי את המבט באדום כשהבית שוב התבלגן והמטלות לא הסתיימו לרגע ואף אחד לא שם יד. אבל רק כשהוא הגיע יכולתי לשים לב איך היה לי שקט קודם לכן ממנו. פתאום ההיעדרות שלו בלטה לעין. ויותר מזה: כבר לא יכולתי