תן לי את זה, מותק
אם יש שאלה שאני שומעת שוב שבוב בקליניקה, היא זו: "איך יכול להיות שהאדם שאמור לאהוב אותי, לנצור אותי, לגלות כלפיי את האיכפתיות הגדולה ביותר – מחזיק בידיו משהו שחשוב לי כל כך, ומסרב לתת לי אותו?"
המשהו הזה יכול להיות כל דבר: מ'תגיד לי שאתה אוהב אותי', דרך 'תבואי איתי פעם אחת לאמא שלי בחג' וכלה ב'תעשי איתי אהבה ביוזמתך' – אבל התחושה היא תמיד אחת: תחושה של נגזלות. של רמייה. של בגידה. הרי יש לך. הרי זה לא כל כך מסובך. הרי אתה רואה איך אני נמקה פה בחוסר, ברעב, בכאב. ובידך המפתח – אתה שאמור לראות אותי. אז למה אתה קופץ את ידך ולבך?