לשחרר ולהרפות

העין שלי קלטה אותו ברגע, עוד לפני שהבנתי מה היא רואה. ישבתי בצד עם הסלולרי, כאילו בענייני עבודה, באמצע חופשה משפחתית מפרכת. ואז ראיתי אותו בזווית העין. בחור שהייתי מאוהבת בו מעל הראש לפני מיליוני שנים.

(כלומר, רגע לפני שנהייתי חברה של הדייג. מיליוני שנים, כאמור). ועוד לפני שהבנתי מה אני עושה ניתקתי את השיחה ומיהרתי לתפוס אותו לפני שהוא נעלם במעלית. בשביל מה בדיוק? לא ברור (והשיחה המביכה להפליא, שהסתיימה תוך שנייה וחצי, הוכיחה את זה). לא היה לנו על מה לדבר. שום דבר ממה שהיה שם לפני עידן ועידנים לא התקיים יותר, אפילו לא ברמז. אז למה קמתי ומיהרתי אליו? הרגלים ישנים מתים לאט. זו התשובה, אני חושבת