מחמאות

להגיד "את יפה היום", זה לומר: "ראיתי אותך, הסתכלתי עלייך", למרות שמקובל להשפיל עיניים ולא לעבור את המחסום של הצד השני. ולהגיד "אני אוהבת אותך", זה לא לפחד מפגיעה. ולא לפחד מחשיפה. לא לפחד מלגעת עור בעור, לב בלב

ש לי נטייה קלה – קלילה ממש בעצם, כמעט בלתי מורגשת – לתקן את האנשים מסביבי. פשוט נורא נורא חשוב לי שהכל יהיה אצלם פיקס. למענם כמובן. כזו אני: צדקת גמורה. "המכנסיים שלך לא מתאימים לחולצה", אני מודיעה לילד, כי הרי תפקידי ללמד אותו איך לא יוצאים מהבית. "זייפת כרגע", אני מביאה לידיעת הילדה השוקדת נואשות על הגיטרה שלה. "נו, באמת, לא אומרים כזה דבר לילדים" אני נוזפת בבעלי (נכון שהוא מחנך. ועוד כזה שכולם רוצים לשלוח אליו את הילדים שלהם. אבל הרי ברור שהוא לא מבין בחינוך כאחת כמוני, שלמדה באוניברסיטה, נו, אה, יחסים בינלאומיים). הסיבה היחידה שאני לא מתקנת כל "שתי שקל" "שבע בנים" או "אני נותת לו" שמופרח לאוויר, היא שאפילו אני לא יכולה להיות בכל מקום.