כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.

איך ללטף קיפוד מור אסאל

הרומן החדש

שכתבתי מחכה לכם!

לקריאת הפרקים הראשונים –

הקליקו כאן

מסכות

כשיראו עלי הכל

לפני זמן מה הלכתי לטיפול אצל הילר שאני מכירה זמן רב ומעריכה מאד; אחד האורות שתמיד מכוונים אותי בצוות המגדלור שאספתי עם השנים. חיכיתי לטיפול הזה המון זמן – בין השאר כי חששתי – אבל כשנשכבתי ועצמתי עיניים הרגשתי איך אני נסגרת ומתכווצת, מתמלאת חרדה. פחדתי שבזה הרגע יבוא הקץ על העמדת הפנים המתוחכמת, הרוחנית, החיננית, שאני מקפידה להציב מולו. פחדתי שהוא יראה עלי את כל האיכס שבפנים (כן, אותו האיכס שרציתי שינקה ממני. וכן, גם אני קלטתי את הפרדוכס). פחדתי שכשהוא יראה, הוא יעריך אותי הרבה פחות, אם בכלל. בקיצור, פחדתי ממה הוא יחשוב עלי.

שימי עלייך משהו

פורים הוא אולי חג האבסורדים, אבל האבסורד האמיתי של חבישת המסכות אינו חגיגי בכלל. כמו שאר האבסורדים הוא יכול להיות מנוסח בשלושה משפטים: 1. אנחנו הכי רוצים מישהו שיאהב אותנו כמו שאנחנו. 2. לפעמים נדמה לנו שמצאנו אחד שיכול. 3. כשזה קורה, אנחנו מייד מוותרים על מי שאנחנו, ומנסים להיות האדם שאותו מישהו באמת יוכל לאהוב.

נשף המסכות הגדול מכולם

קחו את הדחיינות. הלב שלנו אומר שההימנעות מהמאמץ הקטן לשים במקום / למלא דו"ח הוצאות / לעשות כבר את השעמום הזה שקורא לעצמו עבודה הכרחית, יעלה לנו במאמץ גדול פי כמה. אבל הדחיינות, לבושה חולצת הוואי פרחונית ונעלי בית, מגחכת לעומתנו: "סליחה", היא אומרת ופורשת שתי ידיים כמו מאזניים דמיוניות. "מצד אחד לעשות, מצד שני לא לעשות. מה יותר קל? כאילו, לא ברור שאני החופש האמיתי?"