לא רוצה? לא צריך
זו בת המצווה ה-17,346 שאליה הילדה מבקשת שאסיע אותה, ואני נואמת לה כבר עשר דקות רצופות, מלאת מרירות וכעס. מסבירה לה שאי אפשר. שזה יותר מדי. שקשה לי להסיע כל כך הרבה. שהיא חייבת להתחשב. שלא יכול להיות. שהיא צריכה לחשוב פעמיים לפני שהיא מבקשת. שאני עושה את זה בשבילה אבל זה ממש לא מוצא חן בעיני. ואז היא מסתכלת עלי בעיני האיילה שלה, ומפטירה: "את יודעת, את יכולה פשוט להגיד לי לא".
והיא צודקת, צודקת כל כך, הילדה החכמה שלי. וזה גורם לי לחשוב על כל הפעמים האחרות שבהן אני נואמת ומוותרת, כועסת ולא עומדת על הגבולות שלי, מתקרבנת ועושה בכל זאת, למרות שברור לי שאני לא אמורה, וממשיכה לרטון ולכעוס ולהיאבק ביני לבין עצמי. על כל הפעמים שבהם אני – איך לומר זאת בפשטות? מאפשרת אבל לא מקבלת; נותנת שזה יקרה אבל לא מתוך קבלה. ופתאום אני מבינה שזוהי כל התורה כולה: לאפשר רק מה שאת מקבלת – ולקבל את כל מה שאת מאפשרת.