משרוקית נגד פילים
דאגה היא עניין מוזר: היא עסוקה כל כולה במה שעוד לא קרה, ואולי גם לא יקרה. ובכל זאת, בזמן שאנחנו חשים אותה, היא מרגישה ממשית להפליא. ברגע שאנחנו דואגים ממחלה, אנחנו מרגישים כאילו כבר חלינו. ברגע שאנחנו דואגים מדחייה, אנחנו חשים כאילו כבר נדחינו. ברגע שאנחנו חוששים מבדידות, אנחנו מרגישים הכי בודדים בעולם. זה כאילו שבחרנו סצנריו גרוע במיוחד מהעתיד, והבאנו אותו ישירות להווה. ולא, אני לא מדברת על עניינים ניו-אייג'יים של "מה שתזמן יבוא לך" (אם כי כבר בתנ"ך, ספר אולד-אייג'י בהגדרה, כבר נכתב: "אשר יגורתי בא לי"). אני מדברת על כך שברגע הדאגה, אנחנו הלכה למעשה חווים את מה שאנחנו פוחדים ממנו. משונה, לא?