כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.

איך ללטף קיפוד מור אסאל

הרומן החדש

שכתבתי מחכה לכם!

לקריאת הפרקים הראשונים –

הקליקו כאן

נתינה

אני והחבר'ה

או: כלל הזהב שמסדר לנו את ההבדל בין התחשבות והקרבה (סוג של פוסט המשך) פעם פעם, הייתי ילדה טובה. או לפחות ניסיתי להיות כזו. חונכתי לקחת את כולם בחשבון. לימדו אותי לתת חשיבות לצרכי הקבוצה, לשים את הצרכים שלי בצד. ככה חונכתי, וזה היה לא קל: מטבעי הייתי ילדה מלאה רצונות וצרכים, ילדה שחייבת להיות …

אני והחבר'ה לקריאה »

תורת הנתינה

או: מתי התחשבות הופכת להקרבה, ואיך הקרבה מחרבת מערכות יחסים גדלתי להקריב. לא, אני לא צוחקת. ברצינות. גדלתי לשני הורים שחשבו שהם אמורים להקריב למען הזוגיות ולמען הקיבוץ. גדלתי במקום שחינך להקרבה, למען הקיבוץ, העם והמולדת, ובעיקר כלפי החברים לקבוצה. גדלתי עם אמונה עיקשת שאם אני לא מקריבה, אני חתיכת אגוצנטרית. ושנאתי להקריב, ובכל זאת …

תורת הנתינה לקריאה »

מתחת לעור

כשאני מצליחה לצאת מהעור שלי, נהיה לי פחות צפוף לאחרונה אני מנסה לצאת מהעור שלי. זה לא פשוט, כי הוא די הדוק, העור שלי (חוץ מפה ושם צלוליטיס, שלא לומר קמטי הבעה. בעיקר בבטן). והוא גם די רגיל לעטוף אותי מכל הצדדים: מצד הגוף, ומצד הלב, ומצד ההיגיון. לומר לי: "את זו את, והם זה …

מתחת לעור לקריאה »

להיות מה שאני רוצה לקבל

"להיות מה שאני רוצה לקבל" פירושו שאם אני רוצה משהו, אני צריכה לבטא בכל ישותי את אותו משהו. אם אני רוצה נדיבות, אני צריכה לבטא נדיבות. אם אני רוצה אהבה, אני צריכה לאהוב. אם אני רוצה שיקשיבו לי, אני צריכה לתת הקשבה

לכי חפשי מי שיחמם אותך

הצורך שלנו – לא משנה מה הוא, כל עוד הוא יכול לקבל מענה רק מבחוץ – הופך אותנו לירח. מקור אור תלותי. נזקק. שלא לומר נמצא כמעט תמיד בחושך. הצורך הזה הופך אותנו למקור אור אכזב – שזקוק לקבל כדי לתת, ולכן מתחשבן על כל קלוריה של תשומת לב.
כשאנחנו ירח, השמשות שבחיינו בוגדות בנו.

תן לי את זה, מותק

אם יש שאלה שאני שומעת שוב שבוב בקליניקה, היא זו: "איך יכול להיות שהאדם שאמור לאהוב אותי, לנצור אותי, לגלות כלפיי את האיכפתיות הגדולה ביותר – מחזיק בידיו משהו שחשוב לי כל כך, ומסרב לתת לי אותו?"
המשהו הזה יכול להיות כל דבר: מ'תגיד לי שאתה אוהב אותי', דרך 'תבואי איתי פעם אחת לאמא שלי בחג' וכלה ב'תעשי איתי אהבה ביוזמתך' – אבל התחושה היא תמיד אחת: תחושה של נגזלות. של רמייה. של בגידה. הרי יש לך. הרי זה לא כל כך מסובך. הרי אתה רואה איך אני נמקה פה בחוסר, ברעב, בכאב. ובידך המפתח – אתה שאמור לראות אותי. אז למה אתה קופץ את ידך ולבך?