נתינה

או: כלל הזהב שמסדר לנו את ההבדל בין התחשבות והקרבה (סוג של פוסט המשך) פעם פעם, הייתי ילדה טובה. או לפחות ניסיתי להיות כזו. חונכתי לקחת את כולם בחשבון. לימדו אותי לתת חשיבות לצרכי הקבוצה, לשים את הצרכים שלי בצד. ככה חונכתי, וזה היה לא קל: מטבעי הייתי ילדה מלאה רצונות וצרכים, ילדה שחייבת להיות […]

או: מתי התחשבות הופכת להקרבה, ואיך הקרבה מחרבת מערכות יחסים גדלתי להקריב. לא, אני לא צוחקת. ברצינות. גדלתי לשני הורים שחשבו שהם אמורים להקריב למען הזוגיות ולמען הקיבוץ. גדלתי במקום שחינך להקרבה, למען הקיבוץ, העם והמולדת, ובעיקר כלפי החברים לקבוצה. גדלתי עם אמונה עיקשת שאם אני לא מקריבה, אני חתיכת אגוצנטרית. ושנאתי להקריב, ובכל זאת

כשאני מצליחה לצאת מהעור שלי, נהיה לי פחות צפוף לאחרונה אני מנסה לצאת מהעור שלי. זה לא פשוט, כי הוא די הדוק, העור שלי (חוץ מפה ושם צלוליטיס, שלא לומר קמטי הבעה. בעיקר בבטן). והוא גם די רגיל לעטוף אותי מכל הצדדים: מצד הגוף, ומצד הלב, ומצד ההיגיון. לומר לי: "את זו את, והם זה

"להיות מה שאני רוצה לקבל" פירושו שאם אני רוצה משהו, אני צריכה לבטא בכל ישותי את אותו משהו. אם אני רוצה נדיבות, אני צריכה לבטא נדיבות. אם אני רוצה אהבה, אני צריכה לאהוב. אם אני רוצה שיקשיבו לי, אני צריכה לתת הקשבה

הצורך שלנו – לא משנה מה הוא, כל עוד הוא יכול לקבל מענה רק מבחוץ – הופך אותנו לירח. מקור אור תלותי. נזקק. שלא לומר נמצא כמעט תמיד בחושך. הצורך הזה הופך אותנו למקור אור אכזב – שזקוק לקבל כדי לתת, ולכן מתחשבן על כל קלוריה של תשומת לב.
כשאנחנו ירח, השמשות שבחיינו בוגדות בנו.

אם יש שאלה שאני שומעת שוב שבוב בקליניקה, היא זו: "איך יכול להיות שהאדם שאמור לאהוב אותי, לנצור אותי, לגלות כלפיי את האיכפתיות הגדולה ביותר – מחזיק בידיו משהו שחשוב לי כל כך, ומסרב לתת לי אותו?"
המשהו הזה יכול להיות כל דבר: מ'תגיד לי שאתה אוהב אותי', דרך 'תבואי איתי פעם אחת לאמא שלי בחג' וכלה ב'תעשי איתי אהבה ביוזמתך' – אבל התחושה היא תמיד אחת: תחושה של נגזלות. של רמייה. של בגידה. הרי יש לך. הרי זה לא כל כך מסובך. הרי אתה רואה איך אני נמקה פה בחוסר, ברעב, בכאב. ובידך המפתח – אתה שאמור לראות אותי. אז למה אתה קופץ את ידך ולבך?