כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.
בזמן אמת, כך אני מבינה, אני מבינה רק חלק מהדברים. לא קולטת הכל, כי מי בכלל יכול. ובזמן שאחרי האמת, מתחילים הסיפורים. והם כמו תקציר שאני עורכת לעצמי כדי לזכור ולא לשכוח, לתקוע מסמרות למען העתיד: ככה אל תעשי יותר. מזה נפגעת. פה אל תדרכי. ולהבדיל – זה מה שאת מחפשת, זוכרת? ואם לפני שבוע כתבתי על שביל הפירורים שהילדה שהייתי פיזרה מבלי משים, הרי שהסיפורים שלי הם חוט אריאדנה חצי מודע: מפה ליציאה מהמבוך. וכמו מפה הוא לא המציאות אלא תקציר שלה; צבעים וסימונים ולא הדבר עצמו.
לא פעם הכאב הוא פשוט כאב פנימי – לא בגלל משהו, ולא משום משהו. ולכן, מה שעלינו לעשות, קשה ככל שזה יהיה – זה לעצור לרגע. להפסיק את פעולת השכל, שמחפש הסברים, בונה סיפורים, יוצר רציונליזציות, ממציא תירוצים. להניח אותו רגע בצד, ולהסביר לו ברוך שגם זמנו יבוא.
ואז, לתת לכאב את ההתייחסות היחידה שהוא צריך באמת: הכרה. להיות איתו רגע בשקט. להסכים לחוש בו. להסכים לתת לו לשטוף אותנו. להאמין לו שהוא בא מבפנים ולא מבחוץ. להרגיש באמת ריקים, בודדים, מפחדים. ולבסוף, לחכות שהגל יעבור. והוא יעבור, כי זה טיבם של גלי כאב: באים ושוטפים וחולפים.