בקטנה
מה בעצם אנחנו כל כך מהססים לבקש? מה מפחיד אותנו כל כך בזה? אם תשאלו אותי (בבקשה, תשאלו, כי אני הולכת לענות על זה כך או כך), אנחנו בעיקר חוששים להתאכזב.
ראשית, חוששים לקבל תשובה שלילית מאנשים אחרים: מכיוון שמילדותנו למדנו לזהות "כן" עם אהבה, לרובנו קשה מאד לקבל תשובה שלילית בלי להרגיש שלא אוהבים אותנו (לא ארחיב – הפירוט המלא נמצא בפוסט הזה). אז אנחנו נמנעים מלבקש – רק לא לשמוע את ה"לא" המאיים, הדוחה, המעליב.
שנית, חוששים לאכזב את עצמנו: קל יותר להיות הילד שכולם יודעים שיש לו פוטנציאל לא מנוצל, מאשר להעמיד את הפוטנציאל למבחן אמיתי; לעשות איתו משהו. שהרי אז, יתכן שנגלה שאנחנו פחות מוכשרים / מוצלחים / יכולים מכפי שחשבנו – ואז, אי אנה נוליך את הדימוי העצמי המרוסק שלנו?