כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.

איך ללטף קיפוד מור אסאל

הרומן החדש

שכתבתי מחכה לכם!

לקריאת הפרקים הראשונים –

הקליקו כאן

פחד

פחדנית אחת

על הרצון להעז על מה תתחרטי לפני שתמותי? ככה, באמצע היום והשומקום, זה מה שעלה לי בראש. לא שאני אדם של חרטות גדולות (אני אשה של קדימה, לא של אחורה), אבל השבוע חזרתי לספר הנפלא של טאנזין פאלמו, "טיפוח הפוטנציאל האנושי", ושם, היא כותבת במשפט אחד – "מעט מאד אנשים הצטערו לפני מותם על כך …

פחדנית אחת לקריאה »

לא לפחד. להתרכך

קל לפחד. אבל עדיף ללמוד איך לא. לא ככה? יותר קל לי מתמיד לפחד עכשיו. ולא שזו בעיה גדולה בדרך כלל: אני פחדנית ידועה. פוחדת מכל דבר: מלשחות עמוק. מלעלות למתקנים הגבוהים בלונה פארק (בעצם, גם לנמוכים). מלנסוע מהר. מלטוס (במיוחד מההמראה). משייגמר לי הכסף יום אחד. אני מפחדת שהילדים שלי יעשו דברים מסוכנים. או סתם …

לא לפחד. להתרכך לקריאה »

פחד, אלוהים

כשאני חושבת על השינה, אני פתאום רואה את האבסורד. איך נדמה לי שאם אהיה דרוכה, אצליח למנוע משהו. והרי ביני לביני אני יודעת שזה לא כך: שכשאני שוכבת ערה בלילה ומחכה לדלת שתיפתח, אני לא עושה כלום למען בטחונו של אף אחד. אני רק פוגעת בי. הופכת את קצות העצבים שלי דקים יותר, שחוקים יותר. מונעת מעצמי צמיחה ושגשוג, כי בכל רגע נתון (כך מסביר ד"ר ברוס ליפטון בספר המצויין שלו 'הביולוגיה של האמונה') כל תא בגופי יכול לעשות רק דבר אחד: או להגן, או לצמוח.

זה לא בדיוק זה

באמת הכל בסדר. הכל יש. ובכל זאת אני מוצפת כל כך בתחושה של "לא משהו". אין טעם. אין ריח. אין כוח. לא בא לי. ואני עושה כרגיל, ופה ושם אפילו נהנית, אבל אז זה עובר והצרימה חוזרת. ומכיוון שהכל כל-כך בסדר אני אפילו לא יודעת איפה לשים את האצבע, איפה לתקוף, איפה להתגונן.

אני, לבד

כשאני מחויבת לעצמי עד הסוף, אני יודעת מה הרגע המדויק שבו קבוצה כבר לא שייכת לי יותר. שבו הרגע שלי לצאת ממנה בלי רגשות קשים. פשוט כי כבר לא מתאים. ובינתיים, אני יכולה להיות מסורה לגמרי.
וכשאני מחויבת לעצמי עד הסוף, אני כבר לא צריכה קביים של אגו: של קרדיט, של ניהול, אפילו לא של שייכות. כשיש לי תחושה ממשית של מי אני, אני לא צריכה לפחד להשתלב. לא אתמוסס שם: אשאר מוצקה וממשית. כי בקבוצה אני לא חייבת להיות מה שאני לא. להיפך: אני יכולה להיות אני ולתת לאחרים להיות הם, וביחד נוצר משהו שלם וגדול, כמו חלקי פאזל שכל אחד מהם שקוע במקום מסוים ובולט באחר, וביחד הם עיגול שלם.

הפחד שמאחורי הכוח

לאחרונה מצאתי את עצמי מתמודדת מול אנשים שצריך לרַצות. ולא סתם, אלא אנשים שאני אוהבת ומרגישה שעלי לרצות. וכן, זה היה נעים בדיוק כמו שזה נשמע.
הבעיה העיקרית עם אנשים שצריך לרצות היא שהם אף פעם לא יודו שהם כאלה: הם פשוט דבקים בדרך שלהם. ואת? או שתלכי בדרכם, או שתספגי את חוסר שביעות הרצון שלהם, הקשה מנשוא, או שתלכי משם.
וזה מרגיש רע. רע לתפארת. זה מרגיש כאילו הם מכופפים אותך בכוח רצון הברזל שלהם, בכוח הידיעה איך דברים אמורים להיעשות / להיראות / להתנהל. כאילו אין לך ברירה, ובכל פעם שמתפלק לך איזה שביב אותנטיות פרועה או לא אסתטית או נצרכת משל עצמך, חובה עלייך להחניקו, וליישר קו.
ומצאתי את עצמי נזעמת. ופגועה. ומרגישה שלא מקבלים אותי כמו שאני. ועלובה, הו, כמה עלובה.