כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.
אלוהים ישמור, הקן שלי עומד להתחיל להתרוקן זה התחיל באמירה תמימה של הבת שלי. היא הזכירה לי שעוד שלוש שנים היא יוצאת מהבית, ואחיה הגדול כבר יהיה בצבא, "ותישארו רק עם ילד אחד, אבל כזה שגדל עם אחים גדולים, אז זה לא סיפור". ופתאום תפסתי שזה באמת עומד לקרות גם לי, מתישהו, העניין הזה עם …
אם אדם קופץ ממטוס באמצע הלילה, הוא מן הסתם לא אני אם אי פעם, מסיבה תמוהה כלשהי, בלתי סבירה בעליל, אצטרך לצנוח ממטוס… ובכן, אין ספק שמישהו יצטרך לבעוט לי בתחת כדי להזיז אותי מהפתח. יש אנשים שרואים פתח, ומייד עוברים בו מלוא הגוף, כי אין להם ספק שנארניה מחכה בצד השני. אני אולי אציץ …
בפסח הזה אני לא מנקה חמץ. אבל אני כן מנקה את כל ה"אולי זה עוד יקרה".
לא מטאפורית. באופן אמיתי לגמרי. אני עוברת בחדר הילדים ומוציאה את כל המשחקים שכבר לא נשחק בהם. את הספרים שכבר לא אקריא להם. בלי לשים לב, שעת החסד המצומצמת של הילדות מוקדמת פרחה לה. מדהים איך החיים קורים בזמן שאני ליד הטלפון והמחשב.
איך נפרדתי מהאקס המתעלל שלי, ולמה בכלל הייתי איתו כל כך הרבה זמן לפני שלושה שבועות סיימתי מערכת יחסים מתעללת שנמשכה… ובכן, הרבה יותר מדי זמן. שנים של און אנד אוף, של משיכה הרסנית אל מה שאני יודעת בכל גופי ונפשי שלא טוב לי, ובכל זאת שומעת אותם צועקים: "תני לי עוד מזה, אנחנו חייבים …
כל כך אני שונאת פרידות מפתיעות, שלא פעם אני לא נותנת להן להתרחש. הו, לא, אותי לא יפתיעו. אם אני רק מזהה סימני התרחקות, אני עוצרת מייד, מחשבת מסלולים מחדש ומחליטה: מכאן אני יורדת. אני אקבע את העיתוי והמקום. בלי הפתעות, ובלי המשכים בלתי ברורים. אני מוצאת הדים לגישה הזו בקליניקה, אצל נשים חזקות שאומרות לי: "אותי לא עוזבים", "אני תמיד עוזבת קודם".
אם אני כבר לא חיה עם מישהו, אבל ממשיכה להתווכח איתו או "להראות לו" (שיידע! שיראה! שיבין! שיעריך!) בתוך הראש שלי, הרי שאני צמודה אליו מאי פעם. אם אני אפילו לא יכולה להתקרב לאדם מפחד שכל ההגנות שלי יתפרקו וכל האיכס שבתוכי יתפרץ, ומעדיפה לשמור ממנו מרחק קבוע – הרי שהוא יכתיב לי לאן ללכת ולאן לא.