כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.
הבעיה היחידה היא שאני לא באמת יכולה להפסיק לדבר על כל זה. על תיאורית הפאזל ועל עיקרון החתול הבלתי נראה. על להרפות, על לדעת לקבל את המציאות ואת עצמי ולקבל מאחרים. לא יכולה להפסיק לדבר על זה בפוסטים ובהרצאות, עם חברות ועם הילדים ועם הדייג. לא יכולה – כי אני יודעת שאלה הדברים האמיתיים, ומי שמזויפת זו אני.
בכל פעם שאני מרגישה שאני עצמי לא מספיק בסדר כמו שאני (כלומר, בכל פעם שאני נותנת למי שאני, למהות שלי, ציון "בלתי מספיק"), אני מרגישה צורך לתת לעצמי אישורים, ומתחילה להעמיס על עצמי משימות. שהרי אם אני מבשלת אוכל מזין, עוזרת בסבלנות בשיעורי בית, מגישה כתבות מופתיות ומסייעת על הדרך לאנשים למצוא את דרכם בחיים, איך מישהו (כולל אני בעצמי) יוכל לומר שאני לא מספיק בסדר?