תחזית שנתית

לא שזה לא כייף, לגלות שכבר עשיתי את מה שתכננתי לעשות, אבל אף פעם לא רציתי להיות סהרורית, שעושה ולא זוכרת. שרגעים שלמים – ובסיכומו של דבר, שעות וימים שלמים מהחיים – נמחקים לה מהזיכרון. במידה מסוימת זה אומר לחיות בלי לחיות: לתפקד בלי לחוות, בלי שהרישום של מה שעשיתי ואיפה שהייתי ייחרט לי במוח. כי המוח שלי? הוא בכלל היה במקום אחר. והמקום הזה היה לא ממשי, מן הסתם, כי בממשות הייתי בתוך משימה אחרת. בקיצור, באותם רגעים חייתי בוירטואליה, ולא במציאות.
זה לא נעים לחשוב על כך שימים שלמים אני עוברת במציאות וירטואלית. אבל כשהראש במקום אחר מהידיים, אין דרך אחרת להתייחס לזה: אני את החיים האלה חיה במצומצם. לא במלוא חושיי, ואפילו לא בחלקם הארי. נוכחת נפקדת בחיים שלי, החד-פעמיים. מרוב מהירות ורצון להספיק נותנת לשעות שלמות להיעלם לי. כי כשאני לא שם – לא מאה אחוז שם – אני לא קיימת.