כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.
אני כבר לא רוצה בכוח. לא רוצה במאמץ. רוצה בעדינות אחד הוויכוחים ההיסטוריים שהיה לי עם הדייג היה בתחילת יחסינו הבינלאומיים – שהתחילו, כמה פואטי, בחוג ליחסים בינלאומיים – היה על כמה מאמץ ראוי להשקיע בעבודה סמינריונית. "את יושבת על זה ארבעה חודשים", הוא ציין, "ומוציאה ציון 95. ואני יושב על זה ארבעה לילות, ומוציא […]
ואם הם קורים, סימן שהם אפשריים, לא ככה? ניסים קורים. שמעתי על כמה ניסים גדולים לאחרונה, והתרגשתי עד מאד. חוויתי כמה קטנים (כמו סימפטומים שנעלמו כלא היו), בעיקר בטיפולי תטא, ונפעמתי. ואז חשבתי לעצמי שנס, לפי הגדרתו, הוא משהו נפלא שקורה בניגוד לכללים. משהו שלא היה הגיוני שיקרה ובכל זאת קרה. משהו שאין לנו דרך להסביר
או: למה הגיע הזמן להיפטר מהן, אחת ולתמיד משונה לומר את זה ככה, אבל הייתי בחורה עם ציפיות גדולות. ציפיתי להרבה: מהחיים, מאנשים, מהמציאות. ציפיתי שיקרה מה שביקשתי. הלכתי ללמוד בקורסים שקוראים להם בוורסיות שונות של הביטוי "בריאת מציאות", קראתי על זימונים ושאר קסמי-קסמים, והתלהבתי. ולא פעם הדברים באמת קרו, בדיוק כמו שזימנתי וביקשתי, והייתי
(סליחה על הבדיחה העתיקה. פשוט לא יכולתי להתאפק) אז השבוע כל מיני דברים קטנים לא עבדו לי. טיפולים התבטלו ברגע האחרון, היומן שלי התמלא מחיקות ממטלות שזזו ואז זזו שוב, הימים שוב התארכו והתמרחו, תור חשוב שניסיתי לקבוע התאפשר רק ביום לא נוח בעליל. ומצאתי את עצמי מתרגזת על זה, כמובן. ואז, ברגע של בהירות,
נו, אז מה יהיה איתי? יש תקופות שבהן הדרך הרגילה שלך נגמרת במפתיע. השביל שהלכת בו בבטחה, פחות או יותר, מגיע לדד-אנד. את מגיעה לצומת שממנו לא ברור לאן הולכים. ואת נעצרת. שוקלת צעדים. שמה רגל ועוד רגל בצעדים קטנטנים. נאלצת להסתכל למטה במקום קדימה. *** זו התקופה שאני נמצאת בה עכשיו. אני בחופשה מרוב
המטרה הבאה שלי: להיות נחמדה. כמה שיותר "היא? היא נחמדה". בין שלל התארים שהתאוויתי שיקשרו לראשי ב46 שנותיי, "נחמדה" לא היה אחד מהחבר'ה. רציתי שיחשבו שאני מבריקה. יפה. מצחיקה. שנונה. חברה טובה. מהממת באופן כללי. אבל נחמדה? מי רוצה להיות נחמדה? הרי זה כל כך סתמי. ובכן, קבלו שינוי מסלול: שמי מור אסאל, ואני רוצה להיות