כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.
אני מגדירה משהו כ"בזבוז זמן" רק כשאני שופטת את הפעילויות הפיזיות שאני עושה (מועילות, נחוצות, חשובות – או בדיוק ההיפך) ומעניקה להן ציונים, במקום לבדוק את המצב הפנימי שלי בזמן שאני עושה אותן. ומכיוון שהמצב הפנימי תלוי בי ורק בי, כל פעילות שאני עושה יכולה להיות נטולת חשיבות או חשובה להפליא; בזבוז זמן – או ניצול מיטבי שלו.
בכל פעם שאני מרגישה שאני עצמי לא מספיק בסדר כמו שאני (כלומר, בכל פעם שאני נותנת למי שאני, למהות שלי, ציון "בלתי מספיק"), אני מרגישה צורך לתת לעצמי אישורים, ומתחילה להעמיס על עצמי משימות. שהרי אם אני מבשלת אוכל מזין, עוזרת בסבלנות בשיעורי בית, מגישה כתבות מופתיות ומסייעת על הדרך לאנשים למצוא את דרכם בחיים, איך מישהו (כולל אני בעצמי) יוכל לומר שאני לא מספיק בסדר?
די מזמן, קראתי באיזה ספר הדרכה להגברת יעילות כלל מפתיע: "רוצה פחות עבודה? אל תהיה שם כדי לקבל אותה". או בניסוח ההפוך: אם את זמינה כל הזמן, אל תתפלאי שמטלות נופלות דווקא עלייך. את פשוט במקום הנכון ועם ידיים פרושות כדי לקלוט אותן.