אולי רציתי קצת יותר מדי

פוסט ובו ידובר על הקשר בין כוסות אורז לכיבוי הלהבה הפנימית

"די למידתיות", רוטן עלי מדי פעם דייג הבית, כשהוא רואה שהכנתי כוס וחצי אורז, או עוף בכמות מדויקת לחמישה פיות, חלקם לא אכלנים במיוחד. הוא אוהב "בשפע", כמו שאומרים אצלו בבית. שהעוגה תתפרץ מהתבנית. שהמרק ימלא את הסיר. שיישאר המון אוכל מיום שישי. מה יקרה? מכסימום נזרוק.
הוא רואה ב"בדיוק" שלי מידה אשכנזית מגונה משהו. אולי שריד לשואה, אולי לקיבוץ, אולי סתם קמצנות. באותה מידה הוא תמה על הבררנות שלי: על היכולת שלי לשוטט בין אלפי חנויות עד שאני מוצאת את החולצה המדויקת, דוחה באנינות את כל האחרות, בעוד שהוא קוטף את הטריקו הסבירה הראשונה שנקרית בדרכו. ככה גם נראה ארון הבגדים שלי: מצומצם להפליא, סדרה של "וואן פיס" (כן, חלקם נראים בדיוק אתו דבר כמו ה"וואן פיס" הקודם שהחליפו).
וככה גם נראית אצלנו עריכת הקניות בסופר: הוא קוטף ואוסף כל מה ששובה לו את העין והלב ומעלה לו רעיונות, ואני נצמדת לרשימה. זה כן, זה לא, העיקר שהשקיות לא יתפוצצו. שחס וחלילה לא יווצר מצב שאין לי מקום בארון.
כי אם יש משהו שגורם לי מצוקה, זה "יותר מדי". עם פחות מדי אני יודעת לחיות. הו, עם מחסור אני מצוינת. שוחה שם כמו דג במים. אבל יותר מדי? זה לא. תודה, קחו את המתנות שלכם ותסתלקו מפה בבקשה.

יותר מדי

את סוף השבוע הזה ביליתי בקורס תטא הילינג מתקדמים. שלא במפתיע, הנושא שלו היה חוסר סיפוק. ופתאום, בין הדיונים לתרגילים, צף ועלה בבהירות מפתיעה הסיפור שלי עם כמויות, ולמה קשה לי כל כך עם יותר מדי: פשוט מפני שאני עצמי מרגישה יותר מדי. הרבה יותר מדי.
כי אם יש תחושה שמלווה אותי מאז ימי הילדות, היא זו. התחושה הבסיסית, הלוהטת, המכלה, שאני יותר מדי. יותר מדי סוערת, יותר מדי רוצה, יותר מדי בולטת, יותר מדי דורשת תשומת לב, יותר מדי רגשית, יותר מדי מנטלית, יו ניים איט – אני אהיה שם ב"יותר מדי" שלי. בתחושה שהאש הזאת בפנים כל כך גדולה, כל כך מכלה, כל כך דורשת – שלאף אחד אין מקום בשבילה; שלאף אחד אין מקום בשבילי. ולכן מוטב שאצטמצם. שאוותר. שאנמיך את האור. שאוריד את הווליום. שאעשה רק חלק ממה שאני רוצה לעשות, שאגיע רק חלק מהפעמים שאני רוצה להגיע, שאנמיך ציפיות. גם ככה זה יותר מדי.
***
זיכרון, מציף את עצמו תוך כדי הכתיבה: "את בטוחה שאת רוצה שאכתוב איתך את הספר הזה?" שאלתי את ענת בר לב-אפרתי חברתי בפגישה שבה הכנו את ראשי הפרקים הראשונים ל"מלידה עד גיל שנה". היא הסתכלה בי במבט תמה: "למה?" "כי גם ככה אנחנו עובדות יחד ומדברות כל הזמן, את לא חושבת שאמאס עלייך? שזה יהיה לך יותר מדי?"
ענת חכמה ולא נופלת בבורות שלי. "את מתכוונת שאת חוששת שלך זה יהיה יותר מדי? אל תשליכי עלי את החששות שלך".
וככה עונה לי גם ניצה יניב, המורה שלי בקורס תטא. "כשאנחנו מרגישים שאנחנו יותר מדי, זה לא בגלל שאחרים לא יכולים להכיל אותנו. זה בגלל שאנחנו לא למדנו להכיל את עצמנו. העולם בחוץ רק משקף את החלק באישיות שלנו שלא למד להכיל את עצמו".

לוותר על היותר

שלא במפתיע (חוק המשיכה וזה) אני נתקלת לא מעט באנשים שמרגישים שהם "יותר מדי". רק שכשהם מגיעים אלי לייעוץ נומרולוגי, זה לא פעם מגיע מהכיוון ההפוך: הם מדברים על "פחות מדי". הם לא מבינים איך למרות הכישרון, והפוטנציאל, והיכולת שהם יודעים שיש להם – הם תקועים בעבודה שקטנה על מידותיהם, או ביחסים שקטנים על הרצונות שלהם בכמה רמות.
הם מרגישים שהחיים הם פחות. הרבה פחות ממה שחשבו. לא כך הם תיארו להם. וכשאני בודקת, מתברר שהם התרגלו לוותר על היותר, אחרי שיותר מדי פעמים אמרו להם לרצות פחות, להיות פחות. עכשיו הם כבר מגבילים את עצמם מראש. רק שלא להתאכזב, רק שלא להיראות פתטיים, הם והרצון המוגזם שלהם.

זהירות, ילד רוצה

איך מתחיל מצב כזה, בכלל? מן הסתם, כשילד נולד לסביבה שמשדרת לו שהוא יותר מדי: יותר מדי אינטנסיבי, יותר מדי נוכח, יותר מדי שותה תשומת לב. בדרך כלל גם הסביבה שלו היא כזו: מפחדת מהברק של עצמה, מהאש של עצמה, לא סומכת על יכולת ההכלה שלה (תאמינו לי. הייתי שם גם בתור ילד וגם בתור הורה).
וכך, ילד לומד שהוא יותר מדי. ילד לומד – במילים אחרות – שזה לא בסדר להיות כמו שהוא. שעליו לצמצם, אחרת יתאכזב. כשהוא נותן במידה או מקבל במידה קטנה יותר משמתאים לו, הוא מקבל תגובות חיוביות. אבל כשהוא נותן או מבקש כמו שמתאים לו, זזים ממנו. מפנים לו כתף קרה. אומרים שהוא נודניק, שהוא מציק, שהוא דרשני ותובעני, שזה על חשבון האחרים, שהוא אנוכי. וכך הוא גדל ומצמצם בתוכו את האש. בוחר פעם כן ופעם לא. מפתח בררנות, כי אם תמיד אפשר פחות מכפי שאתה באמת רוצה, לפחות שמה שכן יגיע אל פתח דלתך יהיה מצוין.

רודף והודף

וכשמדובר בשותפויות, לעבודה ולחיים, מיהו מצוין? כמובן, האנין מכולם: זה שרוצה הכי פחות. זה שבוחר בפינצטה את האנשים שיזכו לתשומת ליבו, וגם אז בוחר בפינצטה את הזמנים שבהם יזכו לתשומת לבו המלאה. וכך אנין בחיים מצטרף לאנין בבני אדם, ושניהם מנהלים את המשחק קורע הלב מכולם: המשחק של רודף והודף. זה שרוצה יותר רוצה יותר, וזה שרוצה פחות, משדר לו להפסיק לרצות, כי הוא לעולם לא יקבל. וכך משתחזרת לה דרמת ילדות, וכולם מרוצים… כלומר, כולם לא מרוצים, כהרגלם.

שריפה, אחים, שריפה

וכך יכולים לעבור חיים שלמים: בתחושה שהדברים אף פעם לא מספיקים. והם באמת לא מספיקים, כי כך מראש ברא אותם איש ה"יותר מדי". שהרי כל כך ברור לו שזה הוא זה שלא מתאים, שזה הוא זה שיותר מדי, שהוא הולך ומצמצם, הולך ומכבה, הולך ובורר. הולך ונבהל מכל מה שמשקף לו את הכוח והרצון שבתוכו. כי כשיש עומס בפנים, העומס שבחוץ גדול וברור פי כמה.
והוא יודע, יודע טוב מדי, מה קורה כשהוא באמת לא יכול להתאפק ומבטא את הרצון שלו: שהרי לעיתים רחוקות, כשהוא לא הצליח לשמור על עצמו, הוא הוציא את הכל. וכשהכל יצא בבת אחת, כמו הקאה, לא הייתה שם מדורה נעימה. היתה שם שריפה אחים, שריפה (וגם חושו אחים חושו).
ולכן הוא מתאפק כמה שהוא יכול, והוא יכול (ילדות שלמה הרי הוקדשה ללמידת איפוק) אבל שביעות רצון אין שם, אלא רעב מתמיד, והאשמה מתמידה כלפי הסביבה שמאפשרת פחות מדי.

מה שהיה, תשכח מזה

אבל את הדפוס הזה אפשר לשבור. צריך לשבור. חובה לשבור. כי מה שהיה לא חייב להיות. וכדי לשבור את הדפוס, איש ה"יותר מדי" חייב ללמוד דבר אחד: זה לא הם, זה הוא.
כי כשמי שמרגיש שהוא "יותר מדי" יבין שהוא הולך ובורא לעצמו סביבה של "פחות מדי" רק כי ככה הוא התרגל וככה הוא למד – הוא יבין שבאותה מידה הוא יכול לברוא לעצמו סביבה שמתאימה בדיוק.
רק שלשם כך הוא חייב ללמוד להכיל את עצמו. לאשר לעצמו שהרצון שלו בסדר גמור, שהעוצמה שלו בסדר גמור, שהרגשות שלו בסדר גמור. שהכל מתאים ונכון והולם – בסביבה המתאימה, בזמן המתאים. שהדפוס לא חייב להיות של איפוק והתפרצות, אלא הוא יכול להיות דפוס של ביטוי רצוף, עקבי, של היכולות, הרגשות, הרצונות, המחשבות. ש"יותר" היא לא מילה גסה: היא הדרך שלו. וכמו שיש כאלה שאוהבים ללכת בשבילי עיזים בהר, יש גם כאלה שאוהבים לטוס באוטוסטרדה.

ומשהו על נומרולוגיה קבלית:

כל אחד מהמספרים בנומרולוגיה יכול לחוש שהוא "יותר מדי", אבל אצל כל אחד מהם ה"יותר מדי" יבוא לידי ביטוי בתחום אחר.
כך, בעוד מספר 1 בנומרולוגיה ירצה תמיד לבלוט ולהוביל ("די, כבר, תן גם לאחרים להחליט פה משהו!") מספר 2 בנומרולוגיה יזכה לגינוי על הנדנדות הרגשיות שלו והעומקים הרגשיים שלו ("מספיק עם ההיסטריה!") מספר 5 על שינויי הכיוון שלו ("תישאר רגע, לאן אתה בורח"). מספר 8 בנומרולוגיה ירגיש שהוא "יותר מדי" בגלל האנרגיה המטורפת שדוחפת אותו להשיג ולהתקדם, במיוחד אם הוא אשה ("זאת? זאת תדרוך על גוויות"), ומספר 9 יזכור את עצמו בתור הילד שכל הזמן רצה לדבר בכיתה ולא נתנו לו ("גם אחרים רוצים להגיד משהו!").
אבל גם כאן, ה"יותר מדי" למישהו אחר הוא ה"בדיוק נכון" בשבילנו. רק שכדי שנקבל את העובדה הזאת, צריך ראשית להכיר אותה, להכיר בה, לאהוב אותה אפילו. כי מה שיש לנו בשפע, עלינו לתת לאחרים. להראות להם עומק רגשי או הישגים, מנהיגות או הישגיות, יכולת ביטוי או גמישות מחשבתית. רק כשנכיר בו נאהב אותו, נוכל באמת להאיר את הדרך לאחרים, במקום לחטוף כוויות מעצמנו.

והנה השיר שמבטא את זה כל כך יפה. מוקדש לקבוצה המופלאה של קורס תטא הילינג מתקדמים ובעיקר למ' מלאת הקסם