איך לחיות לפי קלישאות

או: ברוך הבא, היום הראשון של שארית חיי

עוד שלושה ימים. זה מה שנשאר לי כדי לסיים את טיפולי המניעה האחרונים בסאגה של שבעת החודשים האחרונים. שלושה ימים וזהו: אני מוכרזת רשמית בריאה. סוף תקופה משוגעת, פוקחת עיניים, ואם אין ברירה אלא להשתמש בקלישאה – מטלטלת.
בתקופה הזאת הדברים נעצרו, זזו, התהפכו כדי להסתדר מחדש. כאילו מישהו משך את המחצלת מתחת למבנה הקוביות הנאה שבניתי ב-46 השנים הראשונות לחיי, והראה לי בדיוק איפה רק נדמה לי שהיה מסודר טוב (וגם: איפה יציב הרבה יותר משחשבתי).
ולמרות העמימות והערפול שיש תמיד במשבר בריאותי, היו בתקופה הזאת סדרי עדיפויות ברורים: קודם כל הבריאות, אחר כך מצב רוח טוב, אחר כך – אם נשאר זמן – עבודה / מטלות / משימות שוטפות. הייתה לי לגיטימציה מלאה לנוח. לשחרר. להרפות. להשאיר לאחרים. להיעזר באחרים. אבל עוד שלושה ימים אני חוזרת לחיים הרגילים. ברוך הבא, היום הראשון של שארית חיי. רק שתדע שאני מתה מפחד.

הגיע הזמן ליישם

כי אם בתקופה הזו למדתי – או-הו, ועוד איך למדתי – בתקופה הבאה אני נדרשת ליישם. ואם בתקופה הזו הייתה לי את כל הלגיטימציה שנדרשה לי כדי לפעול אחרת מההרגלים שלי – עכשיו אני אמורה ליישם בלי הלגיטימציה הזו. ואם בתקופה הזו פרוטוקולים שלמים (ועשרות אנשים מבינים) אמרו לי מה לעשות כדי להיות בריאה, עכשיו אני צריכה להחליט מה לעשות כדי להישאר ככה. וליישם את ההחלטות, כבר אמרתי?
ואני יודעת כמה קל לי לחזור לסורי. יודעת כמה אני נסחפת בקלות להרגלים ישנים: מאמץ יתר. קורבנות. כעס. פרפקציוניזם. הימנעות. כל החשודים המיידיים בכך שגרמו למחלה התפתח בתוכי.
אז למען אזכור, אראה ואירא (לא, לא אירא. בלי פחד הפעם), אני מכינה לעצמי את רשימת ההחלטות ליום הראשון של שארית חיי. ואם זה נשמע כמו רשימת קלישאות, הריני להתוודות: בתקופה הזאת גיליתי שכמעט כל הקלישאות נכונות. כנראה שאם הן לא היו נכונות כל כך הרבה פעמים, הן לא היו הופכות לקלישאות.
אז זה הולך ככה:

1. לא לכעוס. מישהי אמרה לי לאחרונה: "זהו, כעס הוא לוקסוס שאת כבר לא יכולה להרשות לעצמך", ואני מסכימה. הורדתי מהתזונה שלי את כל מה שמרעיל, אבל זה הרגע לא להסכים לרעל של הכעס להישאר בתוכי. כי כעס אומר דבר אחד פשוט: התנגדות למציאות, והאשמה של מישהו אחר במה שקורה לי. וזה מיותר לחלוטין, ואפילו פוגע: כי אם ממילא המציאות כואבת, למה להעמיס עליה עוד סבל של כעס ותסכול? לא מספיק שלא קורה מה שרצית, עוד להיתקע בזה ולטחון בזה? לשם מה? שלא להזכיר שכשאני מאשימה מישהו אחר, אני מצפה שהוא זה שיפתור את הבעיה. וכך אני הולכת והופכת תלויה בו, במקום לשאול את עצמי שאלה אחת פשוטה: מה אני יכולה לעשות כדי שיהיה לי טוב יותר כרגע?

2. לא לנסות לעשות הכל לבד. אני מאמינה שאם יש משהו שהחליש את הגוף שלי עד כדי יצירת המצע המתאים למחלה, הוא הניסיון לעשות הכל לבד. כי למי יש כוח לבקש עזרה, כשאני יכולה לעשות לבד? ולמי יש חשק להתעמת, כשאני יכולה לעשות לבד? ולמה להתווכח על מה שנכון לעשות ואיך נכון לעשות את זה, אם אני יכולה פשוט לעשות לבד?
וזו טעות, אני יודעת. כי כשאני עושה הכל לבד, אני שוחקת את עצמי. אני לא נותנת למערכת שלי שום זמן לרפא את עצמה, לחזק את עצמה, לפנות את מה שמיותר בה. אני רק עסוקה בעשייה, בלי לתת זמן להתחדשות.
ויותר מזה: כשאני עושה הכל לבד, אני לא לומדת לעשות ביחד. אני מנציחה את השליטה שלי, את הפרפקציוניזם שלי, במקום לתת לעוד מישהו להחליט על מה שקורה ואיך שקורה. אני מחזיקה חזק, את כל החוטים, במקום לתת למישהו לתת לי יד.
ואני כבר יודעת אחרי התקופה הזו שדברים קורים בלעדיי לא פחות משהם קורים איתי. אני יכולה לעזוב ומישהו יתפוס. זה לא יהיה בדרכי, אבל זה יהיה בסדר.

3. להגיד ולא לשמור בבטן. בתור אדם מאד ורבלי שלא סותם את הפה כמעט לעולם, יש לי בעיה רצינית: אני מהשומרים בבטן. קשה לי להתעמת. קשה לי להביע כעס ותסכול. נדמה לי שאני אמורה להיות מעל זה. זה לא אסתטי, הרי, להיפגע, להיעלב, לשמור טינה. זה לא נראה טוב כשאת מבקשת אהבה בקול רם. זה לא נראה טוב, להיות נידית.
אבל עד שאגיע למקום המופלא שבו לא אהיה כל אלה, אני מחליטה קבל עם ועדה: להגיד. בלי עלבונות ובלי העמדות פנים. אני אמורה להיות פתוחה עם אלה שאני אוהבת. בעצם, אני אמורה להיות פתוחה עם העולם כולו. כי אחרת אני רק תורמת לאי בהירות. אני רק מקשה על ההתרחשות של מה שאני רוצה.
כי מה כבר יכול לקרות? שאבקש ויגידו לי לא? שאגיד שלא נעים לי משהו ויכעסו עלי? הרי אם לא אגיד, ממילא לא אקבל את מה שרציתי, ממילא ימשיך להיות לי לא נעים. ההחלטה לא לדבר קשורה אך ורק לרצון לשמור על הכבוד המפוקפק שלי, לשמור על האגו. אז די לאגו. ודי לשתיקה. אני אדבר.

4. לא לבזבז זמן על דברים לא חשובים ולא כייפיים. כי אין זמן. זו רק אשליה, שיש זמן. פתאום הוא יכול להיגמר ככה סתם, בלי הודעה מוקדמת. ולקחת איתו את הכוחות שלך. אז לא כל מה שאני עושה חייב להיות חשוב ומהנה. אבל אם הוא אף אחד מהם, אז סליחה, לא.

5. להקדיש זמן יקר למה שמתחזק אותי. שנים חייתי על סנדוויצ'ים עם גבינה צהובה, כי למי יש זמן להכין לעצמו אוכל של ממש. היום, אחרי חצי שנה של טבעונות עם סייגים מחמירים, אני מודה: זה גוזל המון זמן והמון מאמץ, להכין לעצמי אוכל. אז מה. מגיע לגוף שלי לקבל את האוכל שתומך בו. בדיוק כמו שמגיע לו שאעשה לו יוגה והליכה יומיומית, להניע לו את החשק לחיות. כמו שמגיע לנפש שלי שאקח אותה לטבע לפחות פעם ביום, לירוק המהמם שפותח אותה ועושה לה מסאז' רקמות עמוק. כמו שמגיע לי לישון מספיק ולנוח מספיק (וכשאני אומרת מספיק, אני מתכוונת המון). וכן, הזמן הזה יקר. אבל אני – אם להשתמש במטפורה חביבה עלי – משאית אספקה שמגיעה להמוני לקוחות מרוצים. אם לא אבדוק למשאית שלי שמן ומים; אם לא אשקה אותה בדלק איכותי; אם אנהג בה בפראות ולא אתן לה לעצור – הרבה זמן היא לא תחזיק, וגם מי שנהנה ממנה היום לא יקבל את האספקה שלו.

6. לא למהר כל כך. אין לי מושג איך לעשות את זה, אבל ברור לי לגמרי שזה אחד מכללי המפתח. אם יש לכם הצעות, אני מקשיבה.

7. להיות אהובה. החידוש הכי מסעיר שחוויתי בחודשים האחרונים הוא ההבנה שאני אהובה. שנים הרגשתי שצריכים אותי, שאני משמעותית, שאני תורמת. אבל אהובה? סתם אהובה, בלי תנאים מוקדמים ובלי תרומה לקהילה? מעולם לא הרגשתי כך עד התקופה האחרונה. ומכיוון שלא החלפתי בעל ולא החלפתי חברות ולא החלפתי משפחה ולא החלפתי יישוב – אין לי אלא להכיר בכך שכנראה המידה שבה אני מרגישה אהובה תלויה בפילטרים הפנימיים שלי.
וחצי השנה האחרונה בעיקר הורידה פילטרים. היא הורידה פילטרים אצלי, וגם אצל הסביבה שלי. היא הפכה את התקשורת להרבה יותר פתוחה, עמוקה, מתעסקת בדברים האמיתיים של החיים. אמיתית. מלב אל לב. יותר מכל אני מזכירה לעצמי לשמור על זה ככה. בלי פילטרים. פתוחה לאהבה.

נ.ב. And this is the first day of my life . לד'. תודה על עזרתך בכל זה…