איך קיבלתי את החיים שלי במתנה

מה שקרה ביום שני שעבר, ומה שיקרה מעכשיו והלאה

חלק מהקוראים שמכירים אותי באופן אישי כבר שמעו מה שקרה. חלק לא. פחדתי שיהיה לי קשה מדי לכתוב את זה. בסופו של דבר, אני כותבת כנראה כי אני צריכה לשמוע את עצמי מספרת את הסיפור הזה שוב, ושוב, ושוב, עד שאולי אצליח להבין שהוא באמת קרה.
זה התחיל בתור יום שני שגרתי לחלוטין, אולי חוץ ממזג האוויר המשונה, הסתווי/חורפי, שנפל עלינו באמצע מאי. אחר הצהריים, כרגיל, יצאתי להסעות: אספתי את הבכור וחבר שלו, ויצאנו לכיוון חוג הכדורסל.
כבר היינו בכביש המהיר, חמש דקות לפני היעד. ואז קלטתי משהו שלא ייאמן בשום צורה: מכונית עפה באוויר מולי, מעל אי התנועה שמפריד ביני לבין הנתיב הנגדי, ישר לתוך המסלול שלי.
מהרגעים הבאים אני זוכרת פלאשים: אותי ואת הבן שלי צועקים יחד: "מה זה?". את הלחיצה על הבלמים, יודעת שלא אצליח לבלום בזמן, מנסה בכל זאת. את הרעש החזק, ואת השקט האיום מאחוריו, כאילו כל הקולות נשאבו מהעולם. את העשן במכונית, את המחשבה שאני חייבת להוציא את כולנו מהאוטו לפני שהוא נשרף. את הדלת שלי שלא נפתחת.
ואז, הבן שלי מצליח לפתוח את הדלת שלו, שנינו יוצאים ומוציאים את החבר שלו מאחור, שברור שספג פגיעה רצינית, אני מוליכה את הבנים לצד הכביש, משכיבה את החבר עם הראש עלי, מבקשת מהבן שלי להתקשר לאבא, להתקשר לאבא של החבר, מדברת עם אנשים שהגיעו, כולל שכנה שהתיישבה מאחוריי וחיבקה אותי, כמו מלאך, ועוד איש עם עיניים כחולות וטובות שנתן את הטלפון ושפך עלי מים כשהתעלפתי, לא מאמינה, לא מאמינה, לא מאמינה.
***
אחר כך התברר מה קרה: הגשם שהתחיל לטפטף בטיפות שמנות גרם לנהג השני, שנסע בכיוון ההפוך, להחליק ולאבד שליטה על הרכב. במקום להמשיך ישר, האוטו שלו פנה בפראות שמאלה, עלה על אי-התנועה וריחף ישירות לתוך הנתיב שלי. בלתי צפוי ככל שזה היה, זה מה שקרה.
רק אחר כך, כשראיתי את המכוניות, מרוסקות לחלוטין, הבנתי מה היה עוד יותר לא צפוי: שיצאנו משם על הרגלים. ניסים התקבצו על ניסים ועל עוד כמה ניסים. כריות האוויר והחגורות הצילו אותנו. העובדה שנהגתי בסובארו הצילה את הנהג מולי (האוטו השני שלנו, המאסיבי יותר, היה מעמיס נשמה על המצפון והקארמה שלי). ההורים שלו סיפרו לי שמושב הנוסע, שהיה ריק, התקפל מעליו ושמר עליו, כמו שריון של צב. הוא נפגע, אבל לא קשה. הבן שלי יצא עם שריטות. אני נחבלתי קצת יותר, אבל שוחררתי אחרי לילה אחד מבית החולים. החבר של הבן נפגע קשה מכולנו: פגיעת בטן מהחגורה. מצבו משתפר, אבל הוא עדיין מאושפז, ואני מזמינה את כל מי שקורא פה לשלוח תפילות לשלומו (יש מחקרים שמראים שתפילות מסייעות להחלמה. שווה לנסות). אבל כולנו הולכים על הרגליים שלנו. מי שראה את התאונה, מבין שמדובר בנס גלוי. בתחושה שלי, היו סביבי מלאכים אנושיים ובלתי אנושיים.

להיזכר

מאז עבר כמעט שבוע, ואני עדיין לא מתחילה לעכל. כל כך הרבה דברים צצים ועולים, ומתקשרים זה לזה. למשל, העובדה שבשבועיים שקדמו לתאונה הייתי עסוקה באובססיביות בתיוק וסידור ענייני ביטוח ובנקים, ואפילו עלה בי פחד קטן שהדחקתי – שאולי משהו בתוכי קורא לי להשאיר אחריי שולחן נקי.
או למשל, נזכרתי ששבוע קודם, ברגע של דאון ועליבות, שאלתי את עצמי מי יצטער כשאמות, והחלטתי שעדיף לשאול מי שמח שאני חיה (התברר,לשמחתי, שלא מעט: בזמן שהותי בבית החולים המעורבב אתנית שלנו, נתתי פייט הולם למאושפזי המגזר מבחינת כמות המבקרים. הא!).
או הבת שלי, חדת האינטואיציות, שהזכירה לי איך לפני שיצאנו להסעה היא באה ונתנה לי חיבוק ונשיקה, שלא כהרגלה. "הייתה לי תחושה שיקרה משהו רע", היא אמרה, "אבל לא העזתי להגיד כדי לא לגרום לזה לקרות".
או חברתי ש', שהתעקשה לצלצל אליי סתם ככה, פעמיים, בשעה שאחרי התאונה, למרות שיום קודם נפגשנו ואנחנו לא נוהגות להתקשר סתם ככה. "איך ידעת?" שאלתי אותה. "ידעתי מה"? היא שאלה. "פשוט הרגשתי צורך דחוף לדבר איתך". או הנומרולוגיה, שאמרה לי שבגיל 44 מתחיל לי פרק חדש. והיום שבו קרתה התאונה: בשנה אישית של סיומים, בחודש של מטמורפוזות, ביום של סיומים. תאריך אישי שגורם לי לחשוב על הצטלבות קווי גורל, על החלטות שמתקבלות מלמעלה, על כך שהאל הטוב או הנשמה שלי (שהיא חלק ממנו) שקלו אופציות ובחרו שאמשיך.

להבין

בשבוע הזה, שבו הגוף עדיין מרגיש כאילו חטפתי מכות  והראש לא מספיק מרוכז בשביל לחשוב על שום דבר אחר חוץ מהתאונה (ולעשות תטא. כל הזמן. לעצמי ולילדים שהיו איתי) עולים בי קרעי מחשבות על למה. ומכיוון שאני יודעת שכל דבר בא לקדם אותנו, שאנחנו מקבלים אותו בהשגחה אישית, אני מבינה שכנראה בין השאר אני אמורה להבין סוף-סוף לעומק – לא רק לדעת בראש, אלא להרגיש – שאני מוגנת. שיש מי ששומר עלי ועל אהוביי.
ולדעת שאני אהובה. בשבוע הזה הוקפתי באהבה (ואוכל) מכל הכיוונים. התמלאתי דמעות לא פעם רק מהאופן שבו אנשים ניגשו אליי ואמרו לי כמה הם שמחים שאני עוד פה. שלא לדבר על הדייג. על הילדים. על החברות והחברים שלי. על המשפחה. כמה מבורכת הרגשתי בתוך הכאב וההלם של השבוע הזה.
ולדעת שבאמת אין מה להתעסק במה שהיה אמור לקרות, ולמה לא עשיתי משהו אחר. למה לא יצאתי חמש דקות קודם? למה נהגתי בנתיב הזה ולא בהוא? למה בלמתי – אולי הייתי אמורה להאיץ? ולהבין שאין לי מושג, ובמבחן התוצאה, אם כבר מתעסקים עם זה, היה יכול להיות הרבה-הרבה-הרבה יותר גרוע.

לא לחזור לעצמי

אז עבר שבוע ועוד לא חזרתי לעצמי. אני לא מפוקסת, לא ממש ישנה טוב, לא בא לי לאכול. אבל אני חווה ומרגישה ונושמת. אני מרגישה אהובה ואוהבת, אסירת תודה – לדייג, לילדים, לחברות המופלאות שלי, למשפחה, לחברים, לקבוצת התטא ששלחה ריפוי בלי הפסקה, ולזרים שהתקשרו ודאגו ונרתמו ועזרו בלי שאלות ותנאים. מתבוננת בהיסוס, כמו מחדש, על הכל. ואני לא יודעת מה הלאה, אבל דבר אחד ברור לי: אין לי כוונה לחזור לעצמי. זימנו לי פה ריסטארט, חיים שניים. קו פרשת מים שמסמן לי לעצור ולחשוב טוב-טוב מה אני רוצה מהחיים האלה, שיכולים להיגמר בכל רגע באופן בלתי צפוי לחלוטין, עם אוטו מרחף משומקום.
כשיצאתי אתמול לקופת חולים – עומדת לנהוג בפעם הראשונה מאז התאונה, חוששת מכך שהחגורה תלחץ לי על החבורות הפיזיות והפנימיות – עצר אותי צעיר הבנים לפני הדלת בפנים רציניות, ואמר: "אמא, אל תדאגי. תזכרי שמה שהיה היה – ומה שיהיה יהיה".
ונזכרתי בהרצאה שנתתי כמה ימים לפני התאונה במרכז לגיל הרך בכפר ורדים, שבו אמרתי לאימהות שהן לא אמורות לחזור לעצמן אחרי לידה. "לידה היא אירוע מטלטל", אמרתי להן, "ולכל אירוע מטלטל יש מטרה: להוביל אותנו לשלב הבא. לבקע את קליפת הביצה שלנו כדי שנבקע מתוכה חדשים".
אז קיבלתי אירוע מטלטל. קיבלתי את החיים שלי במתנה. קיבלתי את החיים של הבן שלי במתנה. את המתנות האלו אני לא מוכנה לבזבז. לא על מה שנהוג, לא על מה שאני כנראה רוצה, לא על מה שאני מפחדת שיקרה, לא על הגנות, לא על לחלוף בחיים שלי במהירות מופרזת, כמו שכנראה עשה הנהג שמולי.
אני רוצה יותר לאט. אני רוצה להרגיש כל רגע. אני רוצה להיות בו ערה ופקוחת עיניים. אני רוצה להבין שהבלתי צפוי מעבר לפינה, לא מפני שאם אהיה דרוכה לקראתו אהיה בשליטה (לא אהיה, אני יודעת) – אלא כדי לדעת שברגע הקודם, ובזה שלפניו, ובזה שלפניו – חייתי באמת.

והנה שיר להתחלת הצד השני של החיים שלי.