הסנדלרית היחפה

פוסט על הקשר הלא ממש עקבי בין מה שאני אומרת למה שאני עושה

בהתחלה מופיע רק רמז. תחושת אי-נוחות קלה כשאת נוהגת כהרגלך. אחר כך מגיעה ההבנה: משהו כאן לא בסדר. ועדיין יכול לקחת זמן רב, לעיתים ימים, לעיתים שנים, עד שהגוף, איטי ומגושם שכמותו, מבין ועושה מעשה. עד שהרגליים. עד שהידיים. עד שהלב.
***
בשבוע שעבר כתבתי שצריך לדבר כדי שנוכל להיות ביחד. לא להתכחש ולא להעלים, לתת מקום למה שעולה, לרעיונות של אחרים, למחשבות שלהם, גם אם זה לא יעיל ולא נעים.
באותו ערב, רגע אחרי שהעליתי את הפוסט, הלכתי לישיבת צוות לאירוע במצפה שלי. וכמו מהצד, קלטתי את עצמי עושה בדיוק להיפך: מנסה להשתלט. לחתוך עניינים. לקדם את הרעיונות שאני מאמינה בהם, לקצר מהתהליך, להגיע כבר לתוצאה. לא היה בי שמץ סבלנות אמיתית לתת לדברים לקרות יחד, בקצב של כולם. רציתי בדרכי.

תשתקי, חצופה

אם הייתה לי מילה על כל פעם שנהגתי בדיוק להיפך ממה שכתבתי, הרציתי, טענתי בלהט – חמשת הפוסטים הקרובים כבר היו כתובים (לא צחוק: ממוצע 800 מילה לפוסט).  ובכל פעם שזה קורה, אני שומעת את עצמי אומרת לעצמי: רמאית.
חצופה.
את לא באמת.
תורידי כבר את התחפושת שלך, וזוזי מהבמה. ותתביישי.
ובכל פעם שאיזשהו פוסט בפייסבוק חושף איזה מלך עירום או סנדלר יחף, אני קצת מתכווצת גם. מרגישה מבוישת בשמו וגם בשמי. כי מי כמוני יודעת כמה גדול הפער בין מה שאני מראה כלפי חוץ, בין האמיתות הגדולות שאני מדברת עליהן, לבין מה שאני עושה בפועל.
והפערים האלה צובטים אותי בכל פעם שאני מתכוננת לעוד הרצאה על הורות, ולא מוצאת זמן לשבת בנחת עם הילדים (כי אני הרי נורא עסוקה. יש לי הרצאה על הורות על הראש). בכל פעם שאני מדברת על פתרון קונפליקטים בזוגיות ואז מתחרפנת (עם זעם בעיניים ואדים מהאוזניים) כשהדייג לא מחזיר למקום את מכונת הקפה. בכל פעם שאני עושה נתק עם אלה שאני אוהבת, כי זה יותר מדי בשבילי. ובאותם רגעים, הכלים שלי, גם אם אני יודעת אותם, נהיים בלתי נגישים. רחוקים מדי. לא רלבנטיים.

כשאני בפוזה

והכי אני מרגישה רמאית כשאני תופסת את עצמי בפוזה. בפוזת האם – מקשיבה בתשומת לב כשבפנים אני שואלת את עצמי למה זה אמור לעניין אותי, מה שאתלטיקו עשתה לריאל. בפוזת האשה הטובה – מכינה סנדוויצ'ים לדייג בעודי רותחת בתוך תוכי על מכונת הקפה שתיכף תזוז. בפוזת המטפלת – מקשיבה בגבות מכווצות בעודי מתה מפחד בתוכי שהפעם הטיפול לא יצליח. בפוזת הבת. בפוזת החברה. בפוזת העיתונאית. בכל פעם שאני עושה מה שצריך, אבל חלול לי מבפנים.
ואולי בגלל שאני חוששת שכולם יידעו שאני לא באמת, אני טורחת שכולם יידעו שאני לא באמת. אבל עד כמה שאני מספקת בהרצאות שלי דוגמאות מביכות מחיי, ועד כמה שאני שוטחת את עצמי כאן, הודאה אחר הודאה, זה לא עוזר: כי ביני לביני אני מאמינה במורי דרך מושלמים. אני מאמינה שכדי לדבר על הדברים הגדולים, האמיתיים, החשובים, אני צריכה להיות ראויה להם. לא כזאתי עלובה, מעמידת פנים, סנדלרית יחפה.

לא יכולה להפסיק

הבעיה היחידה היא שאני לא באמת יכולה להפסיק לדבר על כל זה. על תיאורית הפאזל ועל עיקרון החתול הבלתי נראה. על להרפות, על לדעת לקבל את המציאות ואת עצמי ולקבל מאחרים. לא יכולה להפסיק לדבר על זה בפוסטים ובהרצאות, עם חברות ועם הילדים ועם הדייג. לא יכולה – כי אני יודעת שאלה הדברים האמיתיים, ומי שמזויפת זו אני.
ואני חייבת לדבר עליהם ולא לחדול גם אם אני לא מצליחה להיות מי שנוהגת לפי הכללים האלה. ורק מנסה לזכור שכל מילה שלי מכוונת בעצם אלי.
לדעת ולזכור, כמו בסיפור המפורסם על האיש והבור מספר המתים והחיים הטיבטי, שלוקח זמן בין הרגע שאת מבינה משהו, עד הרגע שאת מצליחה לנהוג לפי ההבנה הזו. לזכור שבהתחלה מופיע רק רמז; אי נוחות קלה. אחר כך מגיעה ההבנה, ורק לבסוף – לעיתים אחרי ימים, לעיתים אחרי שנים – היא מחלחלת לגוף שעושה מעשה; ללב שמרגיש ברגע הנכון.

להודות למוגבלות

וכשיש לי ממש אומץ, בהבלחות של קבלה עצמית, אני מצליחה אפילו להודות למוגבלות שלי. לפער בין ההבנה לבין הקנאה והטינה, הפחד וההיצמדות, הלחץ והאדישות. מפני שאם לא היה פער ולא הייתי סובלת ממנו, לא הייתי טורחת ללמוד ולחשוב וליצור לעצמי (ואולי גם לאחרים) כלים שיעזרו לגשר עליו. וגם אם לפעמים הכלים שלי לא עוזרים לי, אולי הם יעזרו למישהו אחר.
כי כל אחד, אני מבינה, מתחיל את המסע מהפצע שלו, ואלה הפצעים שלי. ובלעדיהם, לא היה מסע.

לבחור בהתמסרות

ובסוף בסוף, אני מנסה לזכור שהפיתרון הוא אף פעם לא נתק, אלא התמסרות. שאם אני רואה משהו שאני רוצה – להיות אדם מסוג מסוים, למשל – לא יעזור לי להסב אליו את הגב ולהגיד: מכאיב לי מדי לחשוב על זה ולדבר על זה כי אני לא מצליחה; אז לא משנה.
אלא להיפך: להתמסר לפער, לא לברוח ממנו. לצחוק עם הילד על כך שאני עושה כאילו אני מתעניינת בכדורגל. לספר לדייג על מכונת הקפה. לספר למטופלים שאין לי מושג לאן ללכת ברגע מסוים. ובכל זאת להישאר שם ולנסות, לעשות כמיטב יכולתי, כי זה מה שאני יכולה ממילא. לראות את הבור וליפול בו. לראות את הבור שוב ולנסות לעקוף אותו. בתקווה שמתישהו, יום אחד, אדע לבחור מראש בדרך שאין בה בורות.

נ.ב. 1: אם אתם מחפשים דרך לצאת למסע מתוך הפצעים שלכם במקום רק לכאוב אותם, ואם אתם מוכנים לבחור במורת דרך שלא תמיד יודעת את הדרך בעצמה, אבל נחושה ללכת בה אתכם בכל זאת, אתם מוזמנים אלי לטיפול תטא הילינג. אני לא מבטיחה תוצאות מיידיות, אבל כן מבטיחה התמסרות.

נ.ב. 2: לפחות יש מים. פעם היה רק בור. לד', שאיתי בדרך