לכי תשאלי

איכשהו הגיעו לידיי ארבע שאלות חשובות. לשימוש יומיומי, אחרי הארוחה, עם הרבה מים

תקופת השבלול שלי בשיאה.
זה טוב, תקופת שבלול מפעם לפעם. לא כייף כל כך, אבל טוב: כי בתקופת שבלול הקולות הפנימיים נשמעים ברור יותר. יש פחות רעשים שיפריעו להם להישמע. והקולות שלי תמיד שואלים. וכששואלים, כך מסתבר לי פעם אחר פעם, מקבלים תשובות.
וככה הגיעו לידי ארבעה ספרים בזמן האחרון, וכל אחד מהם השאיר אותי עם שאלה חשובה, אולי אפילו משנת חיים.
ומכיוון שגם בתקופת שבלול אני חייבת לרוץ לספר לחבר'ה, הנה הן כאן, הארבע שלי. מוזמנים להשתמש (ואם בא לכם, ספרו לי לאן זה הוביל אתכם).

1. למה זה הדבר הטוב ביותר שהיה יכול לקרות לי?
הספר הראשון שפגש אותי היה "זן ואמנות האושר", שהציע בפשטות – כדי להיות מאושרים – לשאול על כל דבר שקורה לנו, למה זה הדבר הכי טוב שהיה יכול לקרות לנו.
לא למה מה שקרה הוא "לא נורא". לא למה "היו אפשרויות גרועות יותר". לא למה "אני אסתדר עם זה". השאלה המדוברת היא שאלה שאפתנית הרבה יותר: למה זה הדבר הטוב ביותר שהיה יכול לקרות לי?
וזה מאתגר, בהחלט מאתגר. מאתגר לשאול את עצמך את זה על גשם בזמן טיול בתאילנד, ועל אחת כמה וכמה על אירועים קשים יותר: קשיים של הילדים. העובדה שהבן שלי מתגייס אוטוטו ליחידה מפחידה לאללה. חברים שלי שחולים. חברה שהלכה לעולמה הרבה-הרבה יותר מדי מוקדם. קשה לי לראות איך הדברים האלה הם הדברים הטובים ביותר שהיו יכולים לקרות לי.
אבל כשאני שואלת את השאלה ככה, משהו קורה למוח שלי: הוא פתאום מתרחב. בגלל שהמוח שלנו נועד מטיבו לפתור בעיות, לפעמים כל מה שצריך הוא לשנות לו את הסטינג. (לא הזמר, כן?).
תכל'ס, כל מה שצריך הוא לשאול אותו משהו בלתי צפוי. והוא, כמו מפעל פתרונות משומן, מתחיל לעבוד. ואז, פתאום, אני רואה. אני רואה את הטובה הגדולה שיצאה לי מרעות גדולות (או לפחות ככה הן נתפסו בעיני). וכן, אני נופלת אחורה מדי פעם, כואבת, עצובה, לא נעים לי, דוחק לי. אבל אני יכולה בו זמנית לראות איך דווקא מזה אני מתפתחת, האהובים עלי מתפתחים.

2. מה משמח אותי?
הספר השני בכלל לא היה ספר רוחני, ולמרות זאת הוא מצא אותי לא מוכנה לשאלה המאד רוחנית שהוא הציב בפני: "סוד הקסם היפני" – ספר ארגון בית של גורו סדר יפנית מטורללת למדי – מבוסס כולו על השאלה הפשוטה: "מה משמח אותך?"
וככה מצאתי את עצמי עוברת פריט-פריט בבית שלי, ושואלת את עצמי: האם החולצה הזאת משמחת אותך? והספר הזה? והמתקן הזה למזלגות קטנים שכבר לא נשאר בו אף מזלג? ומה לגבי התמונות עם האקסים שלך מפעם? משמחות עדיין? והמצעים? והשרשרת שהדייג קנה לך כשרק נהייתם חברים? משמחת או לא?
אז מעבר לכך שיצאו מהבית שלי שקיות על שקיות של חפצים שאני מקווה שישמחו אחרים, השאלה הזאת שבתה אותי בקסמה. קודם כל, מפני שאחרי שנים של סידור וארגון, סוף-סוף מצאתי קריטריון מעולה ואמיתי. הוא מאפשר להיפטר מחפצים ראויים ומכובדים רק מפני שהם לא עושים לך את זה, ולהשאיר סיכה מיותרת פשוט כי היא משמחת אותך, ולכן ראויה להפוך לקישוט.
לשלושת שבועות הסדר היו שתי תוצאות מרנינות: האחת, גיליתי שהבית שלי משמח אותי. ממש. אני הולכת בו ונהנית ממנו; פותחת וסוגרת מגירות באושר אין קץ.
השנייה, היא שגיליתי שהמיון לפי הקריטריון הזה מחדד את הרגישות הכללית שלי ל"מה משמח אותי". ומכיוון שהבית הוא מטאפורה לא רעה לחיים, אני מרגישה שקיבלתי רשות להוציא מחיי את מה שלא משמח אותי, בלי פחד ובלי חשש שמשהו יחסר לי. פשוט להתמקד בפחות שהוא יותר; במשימות ובדברים שמשמחים אותי, והכל ייראה יותר טוב.
וככה מצאתי את עצמי מנגנת יותר, קוראת יותר, הולכת יותר לים. מצאתי את עצמי נהנית מבישול ומסידור, אחרי הרבה זמן שלא נהניתי מהם. הייתי בקשב לשמחה שבי, והיא החזירה לי קשב בחזרה.

3. האם זה יקדם את השגשוג שלי?
השאלה השלישית הגיעה אלי מהספר הנידח והשכוח ביותר בספריה שלי, שהגעתי אליו בזמן המיון דלעיל. הספר "איך להיות מודאג פחות בגלל כסף" מציע נקודת מבט מעניינת על דאגות באופן כללי, אבל אני יצאתי ממנו דווקא עם הקריטריון ל"מתי לקנות משהו שמתחשק לי".והשאלה הזו היא פשוטה: "האם מה שאני רוכשת עכשיו יתרום לשגשוג שלי?"
וזו שאלה מעניינת, כי היא לא ממוקדת ב"מה יגרום לי הנאה", או "מה יגרום לי להרגיש טוב", או אפילו "מה יהיה לי נוח". השאלה ממקדת אותי בקריטריון אחד בלבד: השגשוג. ובמילים אחרות – האם מה שאני רוכשת עכשיו יגרום לי להתפתח? לגדול? לצמוח? להרחיב כלים, אופקים, אפשרויות?
ושוב, מצאתי את עצמי שואלת את זה לא רק על חפצים (ומגלה שאני מוכנה להוציא 200 ₪ על ערכת קלפים אבל לא 20 ₪ על חולצה חדשה), אלא גם על חוויות, התנסויות, לימודים, התנהלות ובחירות. אני מוצאת את עצמי שואלת: האם מה שאני בוחרת לעשות עכשיו יגרום לי לשגשג? האם מה שאני בוחרת לומר עכשיו יגרום לי לשגשג? והכי חשוב – האם הכיוון שבו המחשבות שלי הולכות כרגע יגרום לי לשגשג?
השאלה הזו קריטית, כי היא ממקדת אותי במטרה העמוקה שלי: להתפתח, לגדול, להניב. כי זה מה שעץ עושה כשהוא משגשג: הוא מצמיח ענפים ועלים חדשים, וכשהוא משגשג מספיק – הוא מניב גם פירות.

4. אם הייתי באה לזה באהבה, מה הייתי אומרת?
והשאלה האחרונה הגיעה מהספר "הדרך הטבעית". הספר, שמדבר על ניהול מערכות יחסים מיטיבות יותר עם עצמנו, עם גופנו ועם סביבתנו – מציע בין השאר לשאול על סיטואציות שונות בחיים: "אם הייתי באה לזה באהבה, מה הייתי אומרת? מה הייתי חושבת? איך הייתי מתנהגת?
והשאלה הזו מזכירה לי ומפקסת אותי כשאני חסרת סבלנות. כשהילדים מעצבנים אותי. כשהדייג מוציא אותי מדעתי. כשאנשים מנדנדים לי, חותכים אותי, מעיפים לי את הסכך ולא במובן החיובי.
ואז, מזכיר לי הספר לעצור רגע, לנשום שנייה, ולשאול את עצמי: "אם הייתי באה לזה באהבה, איך הייתי מרגישה? חושבת? מדברת? נוהגת?
ואיכשהו זה מחזיר אותי מייד למטרה העליונה שלי: לבוא באהבה. לראות את הטוב, את המבקש, את הנצרך. לא לחשוב שכולם נגדי. לא לחשוב שהעולם נגדי.
לא להתעסק במה שמתאים לי או לא מתאים לי.
לבוא באהבה.
כל השאר כבר יסתדר משם.

נ.ב. 1: ואם בא לכם להתחיל מהבית, אתם מוזמנים להרצאה הקרובה שלי בקיבוץ עברון: "לגדל ילדים בלי קנאה ותחרות". בואו ללמוד איך להביא את גישת ה"בואו באהבה" במקום הכי חשוב לנו: במשפחה.
(וגם: שבוע אחר כך מתחילה סדנת ההורים שלי – "הורות בקלות". כל הפרטים עליה כאן, בקישור.)

ואם סתם בא לכם להתחיל לשאול את עצמכם שאלות מכוננות, אני מחכה לכם בקליניקה שלי עם הכורסאות הכתומות, בטיפולי תטא הילינג.
נ.ב. 2: ולסיכום – If you love them, Go and tell them. Tell them over and over and over again, Heaven forbid opportunities missed