פחות הוא היותר החדש

או: איך לעדכן את תודעת השפע

פתאום, לאחרונה, אני רוצה פחות.
אולי בגלל שבתחום העבודה הבנתי פתאום שאם אני נענית לכל מה שהעולם מניח לפתחי, אני נכנסת שוב לטרפת עבודה לא מאוזנת, והחלטתי לעצור, לתחם, להגביל. להרצות פחות, לטפל פחות, להדריך פחות. במקום לרכוב על הגל, לשכשך בגלים שליד החוף.
אולי בגלל שזה עתה חזרתי מתאילנד, הארץ שיש בה הכל ואין בה כלום. ארץ שפע מטורף ועוני מרוד. ארץ שבה נחרדתי מהפער העצום בין מפנקים למתפנקים. ארץ שבה לא יכולתי שלא להתפעל מהחיוך הטבעי, המבסוט, של אנשים שיש להם כל כך מעט.
חזרתי הביתה עם דחף עצום לפנות: להוציא בגדים לא נחוצים. נעליים מיותרות. חפצים שאין בהם שימוש. רעיונות שכבר לא תואמים את מי שאני הופכת להיות, בתהליך איטי, זוחל בקצב שלו, פרפרי בקלילותו.
אני רוצה פחות. ועוד יותר, אני רוצה לרצות פחות.

לשחרר את ההיאחזות ביותר

אני לא רוצה להיאחז יותר ברצון להיות יותר ממה שאני עכשיו. לא רוצה יותר להאמין שה"יותר" הוא שיביא לי שמחה, עונג, אושר. רוצה לשחרר את עול ה"יותר": העול הזה של המבט שמופנה קדימה, להשיג עוד, ללמוד עוד, להתפתח עוד. וככל שהמבט מופנה אל ה"עוד", ככה הוא חווה יותר את מה שאין עדיין.
כי כל מה שה"יותר" אומר, הוא שמה שעכשיו לא באמת שווה. הוא מסתכל בו, שופט אותו, וקובע: "פחות".
והוא עושה את זה דרך קריטריון מסוים, ספציפי (כמה כסף? כמה מטופלים? כמה ידע? כמה תרגול? כמה את טבעונית אדוקה? אמא טובה? בת זוג ראויה?). וכשהוא מתמקד בקריטריון הצר, הוא בהכרח מתעלם מכל השאר. מכל מה שקיים כבר עכשיו, ברגע הזה, בשדה שמסביב, ונעלם מהעין שמתמקדת אך ורק במידה שעל הסרגל.
אז לא, אני לא רוצה יותר. אני רוצה את מה שיש. לפעמים אפילו פחות מזה.

לעדכן את תודעת השפע

ואיך שאני אומרת את זה לעצמי, אני שומעת את הקול המתנגד שאומר: "אבל הי, איפה תודעת השפע שלך? מה קרה לכל מה שלמדת בניו אייג', נעלם? ולמה את מגבילה את עצמך, מקטינה את עצמך, במקום לגדול ולהיות כל מי שאת יכולה להיות"?
ואיך שאני שואלת, מגיעה התשובה: אני לא רוצה להעלים את תודעת השפע. אני רוצה לחיות אותה במובנה האמיתי.
כי תודעת שפע היא לא הרשות לקחת לעצמי כל מה שבא לי: תודעת שפע אמיתית היא הידיעה שהכל ברשותי כבר עכשיו. ואם זה כך, אני לא צריכה להתאמץ ולחטוף ולדרוש ולקבוע דגלים של "הנה, אני כאן": אני יכולה להרשות לעצמי לקחת רק מה שבאמת נחוץ לי, ולדעת שכשאצטרך משהו אחר – הוא יהיה זמין.
במילים אחרות, תודעת שפע היא אמון. אמון שהכל נמצא, נוכח, מחכה לרגע הנכון, שאליו ניתן לשים לב רק כשקשובים מאד. רק כשהעין ממוקדת במה שקורה עכשיו, ולא במה שיקרה אחר כך. ואם יש לי אמון ביכולת שלי לגדול, בכך שיימצאו התנאים ברגע המתאים, אני יכולה להרשות לעצמי להישאר קטנה כל עוד זה מרגיש לי נכון. לא לקפוץ על גלים שלא מתאימים לי כרגע, רק כי "אולי אחר כך לא יהיה".

תודעת שפע היא הכרת תודה

ולא פחות מזה, תודעת שפע היא הכרת תודה. כי כשאני מכירת תודה על מה שכבר יש לי, אני מרגישה את השפע, את החסד, נמצא כבר עכשיו.
במקום לדחוק בי להיות מה שאני עוד לא, הכרת התודה מעריכה את מה שכבר נמצא. וכשאני מלאת תודה, התדר שלי משתנה: מתעדן. מזדכך. הוא לא תובע אלא מציע. לא לוחץ אלא מאפשר. אני עושה פחות, נותנת פחות, ומי שמולי מקבל הרבה יותר.
***
ושם בדיוק אני רוצה לשהות: בפחות שהוא יותר.
בשקט הזה, שמתרחש בי כשאני מסכימה לקבל את כל מה שבא,
את כל מה שישנו.
גם כשהוא לא מושלם, לפי סרגלים כאלה ואחרים.
גם כשיש לכאורה איזה "יותר" שמחכה בפינה.
לברך על מה שיש, על מה שהגיע בדיוק בזמן.
על מה שיגיע בדיוק בזמן.
בזמנו שלו.
אני רוצה פחות, ושקט לי שם.

נ.ב. 1: שאלו אותי מה קרה שאני לא נותנת הרצאות להורים עכשיו. אז זו התשובה: אני כרגע בפחות. נותנת לעצמי ליהנות מהחופש הגדול האחרון שבו יש לי שלושה ילדים בבית.
בספטמבר חוזרת להרצות: 14.9.17 – הרצאה בכפר ורדים: "לעשות את זה יחד": איך יוצרים שיתוף פעולה בהורות.

נ.ב. 2. ובינתיים, נוחו איתי קצת