עניין של ציפיות

איך להתגבר על כעס – כל כעס?

tאני אוהבת להישאר במיטה עוד קצת אחרי שהשעון מצלצל.
ועוד קצת. ועוד קצת.
כי שם, ברגעים האלה, החמימים, אני עוד מחוברת למה שהיה בלילה. שם, בין ערות לשינה, במצב תטא, עולים לסף ההכרה רעיונות שאחרת היו נשארים מאחוריו, סמויים מעיניי.
הרעיונות הכי טובים שלי מגיעים בזמן הזה, שבין נים לנים, בין תיר לתיר.
וככה קרה לי השבוע שהבנתי פתאום למה אני כועסת, ואיך להפסיק את זה.
***
וכן, אני כועסת. לא הרבה כמו פעם, אבל עדיין יותר משהייתי רוצה. ועד כמה שניסיתי לחקור את הרגש הזה, הוא עדיין היה לא ברור לי. הרי אני יודעת כבר שזה לא עוזר לכעוס. שהפתרונות מגיעים בקלות רבה יותר בלעדיו. ובכל זאת, הוא מתעורר.
וכך, השבוע, רגע לפני שהתחלתי את היום, פתאום ראיתי:
אני כועסת בכל פעם שהמציאות לא תואמת לציפיות שלי. או נכון יותר: כשהיא לא תואמת לדעתי על איך היא אמורה להיות.

בכל פעם שאני מצפה

כן, ככה פשוט: בכל פעם שמשהו לא קורה למרות שאני מאמינה שהוא צריך לקרות, מתעורר בי כעס.
אם ציפיתי שהדייג יעשה משהו והוא לא עשה.
אם ציפיתי מהילדים להתנהג בצורה מסוימת והם התנהגו אחרת.
אם ציפיתי מעצמי להצליח ולא הצלחתי.
ועוד ראיתי, שרמת הכעס גדלה ככל שהציפיה שבה מדובר חשובה לי יותר; נראית לי הכרחית יותר להמשך חיי. למשל, התגלות של מחלה הכעיסה אותי יותר מאשר מישהו שאיחר לי לפגישה חשובה. ה-לו, מה קורה פה? ככה להרוס לי את התכניות לחצי שנה? לא מוגזם? לא מצדיק כעס?
ועוד ראיתי, שהכעס מתעורר בקלות רבה יותר ככל שהציפיה שלי קונקרטית יותר: ככל שאני חייבת יותר שהדברים יקרו בצורה מסויימת (שתדע מה רציתי ליום ההולדת… שתגיעו בזמן להסעה… שתקשיבו לי ותעשו כמו שאני אומרת), כך הכעס מתעורר בקלות גדולה יותר.
כי אם העיקרון הוא שכעס מתעורר בכל פעם שהמציאות לא מתאימה לתבנית של התכניות שלי – הרי ברור שככל שהתבנית הזאת מצומצמת יותר, ככה פחות מציאות "תיכנס" אליה ותתאים לה.

כיוון התנועה

והקטע הגדול עם כל הסיפור הזה הוא כיוון התנועה. הקטע הוא שאני מצפה שהמציאות תתאים לתכניות שלי, לדעתי המסויימת על איך היא צריכה להיראות, במקום שהתכניות שלי יתאימו למציאות.
ואני עושה את זה למרות שהמציאות היא כולה ממשות וחומר, ואילו התכניות והדעות שלי הן אך ורק דמיון.
למרות זאת נדמה לי שהתכניות שלי – אלה שעשויות ממחשבות נטו – הן אלה שצריכות לקחת עדיפות, ולא המציאות: זו שכבר פה. שכבר קרתה. שכבר ישנה ברגע זה.
וכשזה לא קורה – אני כועסת.
במקום לתהות כמה מופלא זה שבכלל לפעמים המציאות כן מתאימה את עצמה לתכניות שלי. כמה מדהים זה שהציפיות שלי מתממשות. כמה מפתיע ויוצא דופן שלפעמים המציאות פועלת כמו שאני מאמינה שהיא אמורה לפעול.

שנייה אחת בתוך הרצף

כי הציפיות שלי והדעות שלי הן אך ורק רעיונות, שמבוססים על סך כל הניסיון והחוויות שצברתי עד כה. בעבר.
ואילו המציאות היא מה שקורה כתוצאה מכל כך הרבה יותר גורמים. כל כך הרבה סיבות עדינות, סמויות מהעין. סיבות שאינני רואה, ולכן אינני מבינה.
ויותר מזה: כשאני רואה את המציאות, אני תופסת בסך הכל רגע קטן בתהליך. שנייה אחת בתוך הרצף. אם הייתי רואה ממבט על אמיתי, הייתי רואה את השביל שמתפתל מהרגע הזה אל תוך העתיד.
אני רואה רק את מה שלא נוח לי עכשיו, ולא רואה איך הלא נוח הזה יחשל אותי, יבנה אותי, יצרוף אותי, אל מה שמחכה לי בעתיד.
וכשאני לא מבינה – אני כועסת.

מה מתאים לצפות מעכשיו?

אז אני בוחרת לשנות את כיוון התנועה.
אני בוחרת להמשיך לצפות – הו, כן, בהחלט להמשיך לצפות. כי הציפיה היא התשומה הקטנה שלי אל שצף הכוחות שמעצבים את המציאות.
יש לה מקום. יש לה נוכחות. יש לה כוח.
אבל היא רק אחד מהגורמים, אחד מני רבים שאינני מסוגלת לתפוס.
ולכן ברגע שהמציאות מגיעה, אני בוחרת להתאים את הציפיות שלי אליה.
לומר לעצמי: "או.קיי, זה מה שיש כרגע. מה מתאים לצפות מעכשיו?"
כי ככל שאני גמישה בציפיות שלי, ככל שאני מתאימה אותן למה שיש במקום להתנגד למה שיש – ככה אני כועסת פחות.
וככה אני יכולה יותר להתאים את עצמי לרגע הזה, לרגע הבא.

נ.ב. I'm not aware of so many things. I know what I know if you know what I mean