רציתי להגיד שאני אוהבת אותך

פוסט ובו ידובר: על האמת שאנחנו לא אומרים, על קסמים וכישופים, ועל נומרולוגיה קבלית

ליד פינת העבודה שלי, על הקיר, תלוי פתק, ועליו ציטוט מהספר "ארבע ההסכמות". כתוב בו: "קוסמים משתמשים במילים כדי ליצור, לתת, לשתף, לאהוב". הוא תלוי לי כל הזמן מול העיניים, כי אני, שעיסוקי הוא מילים, יודעת את הסוד הגדול שלמדתי בהנאה – ובכאב: מילים יכולות להיות קסם – אבל הן גם עלולות להיות כישוף.
לפני אלפיים שנה בערך הייתי בת 13, ונורא אהבתי לשיר, כי בשירים היו גם מילים וגם מוזיקה. עד שיום אחד נער בכיתה מעלי החליט שהקול שלי מצחיק, ושיתף אותי ואת כל מי שהיה בסביבה בתובנה שלו. זה היה היום שבו הפסקתי לדבר בנוכחותו, וגם לשיר מול אנשים אחרים. הנער הזה הטיל עלי כישוף של אלם, פשוטו כמשמעו.
לפני ארבע שנים, באחד מערבי המוזיקה שנערכים אצלנו במצפה, אזרתי אומץ והחלטתי ללוות את דייג הבית באחד השירים. בסוף השיר אמר לי אחד המוזיקאים שמנהלים את הערבים הללו: "הפתעת אותי. את שרה יפה ממש. אולי תשירי עוד?". לא בטוח שהוא ידע שהוא קוסם, האיש ההוא (שהפך מאז לחבר), אבל באותו רגע הכישוף התחיל להתפוגג.

ניסוי גרעיני

כולנו סוחבים בתוכנו מילים שאמרו לנו. מילים שפצעו אותנו ומילים שריפאו אותנו. שנים אחרי, אנחנו מזכירים לעצמנו מילים טובות ומתכווצים לזכר מילים רעות. אנחנו יודעים מניסיוננו שמילים הן כוח גרעיני, לטוב ולרע – ולמרות זאת ממשיכים להתייחס אליהן משל היו זיקוקים פשוטים. מדליקים, זורקים, לוקחים.
עשו לעצמכם ניסוי למשך יום אחד. אתם יודעים מה? שעה אחת. ועכשיו בדקו את עצמכם: איזה חלק מהמילים שאתם אומרים באמת נאמרות כדי ליצור, לתת, לשתף או לאהוב? אם אתם אנשים מן הישוב, אולי תגיעו לרבע. אם אתם קרובים להארה, יש סיכוי שתגיעו לשלושת רבעי.
ומה עם כל השאר? כל השאר הן מילים סתם. במקרה הטוב הן מילים נטולות מטרה, במקרה הרע הן מילים שנועדו לכשף. וכל המילים סתם האלו נוגעות ופוגעות. מבזבזות אנרגיה של האומר, גוזלות אותה מהשומע. ומכיוון שאין בהן שמץ של קסם, אלה פשוטו כמשמעו מילים מיותרות.
ולעומת זאת, את הדברים החשובים ביותר אנחנו לא אומרים. אנחנו כובשים בפנים את האמת שלנו: "נפגעתי". "אני מרגיש קרוב אלייך עכשיו". "שמחה לפגוש אותך". "יש לי תחושה שהתרחקנו". "את יפה". "נעים לי להקשיב לך". "עצוב לי". "אני אוהבת אותך". במקום לומר את אלה – את המילים שנועדו ליצור, לתת, לשתף, לאהוב – אנחנו מדברים על הא ועל דא, על כלום, בעצם.

אני ואתה

אבל מילות הכלום הן אלה שיכולות לעשות נזק. בעוד מילות הקסם (ליצור, לתת, לשתף, לאהוב) תמיד מדברות עלינו ("אני חושב ש… אני רוצה לספר לך ש… אני אוהבת ש…") כל המילים האחרות מדברות על האחר. לפעמים על מי שאיתו אנחנו מדברים, לפעמים על אחרים (בקיצור – רכילות). ומכיוון שהאחר הוא טריטוריה לא נודעת, לעולם איננו יכולים לדעת איפה נופלות המילים שלנו. איזה כאב הן מדליקות. איזה כישוף הן יוצרות. ואז אנחנו לא מבינים: איך יכול להיות שכשאנחנו דיברנו לגמרי בצחוק – האחר נפגע. איך קרה שאמרנו משהו קטן, אידיוטי, וביקשנו אפילו לשמור אותו בסוד – והמילים עברו הלאה וחזרו אלינו כבומרנג. איך קרה שניסינו ליצור קרבה, ויצרנו מרחק. איך קרה שניהלנו שיחת חולין, ופתאום גילינו את עצמנו בעיצומו של אזור קרב.

למה ככה הגדולים

למה בעצם אנחנו נוהגים כך? למה אנחנו אומרים מילים סתם במקום את מילות הקסם? בתור התחלה, כי ככה חינכו אותנו. כילדים, לא שמענו את ההורים אומרים את האמת שלהם, אלא את מה שמקובל להגיד: הוראות. הנחיות. ציונים לשבח. הכללות. נזיפות. ביקורת. ציונים. הם דיברו עלינו, ולא דיברו על עצמם. דיברו ליד ולא דיברו ישר. למרבה הצער, שפת האם של כל כך רבים מאיתנו הייתה צינית – והרי כולם יודעים שמיליארד צינים לא טועים.
אז אנחנו מדברים סתם, כי לא למדנו לדבר את העיקר. אם כולם סביבנו מרכלים, נדמה לנו שזו דרך לגיטימית ליצירת קרבה ("רק לך אספר את פריט המידע העסיסי הזה"). אם כולם סביבנו יורדים זה על זה, נדמה לנו שזו דרך לבטא אהבה ("אם לי מותר לדבר אליך ככה, סימן שיש לנו מעמד מיוחד זה בעיני זה"). אם כולם סביבנו מתחרים בשנינויות זה על חשבון האחר, נדמה לנו שזו דרך ליצור הערכה ("ככה יראו כמה אני מגניבה"). אם כולם סביבנו מחלקים ביקורת זה לזה, נדמה לנו שזו דרך מצוינת לעזור לאחר ("אם לא אספר לך כמה נורא התלבשת, חס וחלילה את עלולה להתלבש כך שוב. זה מרוב אהבה אני אומרת לך, שתדעי").

רק בשביל לקבל חיבוק

ולפעמים, גם אם הבנו שזו לא הדרך, אנחנו לא אומרים את האמת מפחד להיפגע. מילות הסתם מספקות לנו שריון הגנה, שלא לומר דרך נסיגה. כי אם נגיד שנעלבנו, אולי יצחקו עלינו, ואולי יתרחקו מאיתנו. ואם נגיד שאנחנו רוצים לתת, אולי ידחו את הנתינה שלנו בבוז, או ייעלבו מאיתנו. ואם נגיד שאנחנו אוהבים, אולי נגלה שלא אוהבים אותנו בחזרה.
אז אנחנו עוטפים את האמת במילים של סתם, עוטפים אותה כל כך הרבה, עד שקצה אפה מתקשה להציץ מבין העטיפות, וכל מה שרואים הוא מילים של סתם. ומילים של סתם יוצרות סתם יחסים. יחסים שבהם אין אמת אלא כאילו, וילונות מתעתעים של רגשות מוחמצים וערפל.

בוא ואתן לך מפתח

אבל מה יקרה אם נזכור שיש לנו ביד – כלומר בפה – שרביט קסמים? ויש לנו, בפירוש יש לנו. המילים שלנו יכולות לפגוע, להרוס, להכאיב, במודע או שלא במודע, והן יכולות לנחם, לאהוב, לשתף, לגדל, להצמיח, להציף כוחות רדומים.
וכאן נשארת רק שאלה אחת: אם אנחנו רוצים להיות מכשפים – או קוסמים. וזה תלוי רק בנו, באיזה צד של שרביט הקסמים שלנו נשתמש. ואף פעם לא מאוחר מדי להשתמש בצד הנכון שלו.
איך עושים את זה? זוכרים את המשפט ההוא מ"ארבע ההסכמות", ואומרים רק מילים שנופלות לאחת מקטגוריות הקסם:
– ליצור – כל מה שקשור ביכולת המופלאה שלנו לברוא יש מאין: "יש לי רעיון בשבילך"; "אני חושבת שיש לך גם אפשרות כזו" (וגם, כמובן, כל מה שכרוך ביצירה במילים: החל משירה וכלה בסטאטוסים מצחיקים בפייסבוק).
– לתת – כל מה שקשור בנתינה לאחר – של רעיונות, תובנות, הבנות, אינפורמציה (וגם מחמאות): "אני מאמינה שאת יכולה"; "אולי תנסי להשתמש גם בזה…" "מחר יהיה גשם, קחי מטריה", "נורא יפה לך כחול".
– לשתף – כל מה שקשור בהכנסת האחר לעולם שלי; בפתיחת דלתות הנשמה שלי, ומתן אפשרות ליצירת יחד: "רציתי לספר לך מה עבר עלי השבוע"; "חשוב לי שהמהפכה תצליח".
– לאהוב – נו, זה כבר ברור. כל ההטיות של "אני אוהבת אותך", "את חשובה לי", "התגעגעתי אלייך", "אתה חסר לי".
וזהו. בלי רכילות. בלי החלפת אינפורמציה מיותרת. בלי צחוקים מיותרים, שלא לומר מרושעים. כי מה יקרה אם ניגש לחברה, ובמקום לרכל איתה על חברה שלישית כדי ליצור קרבה, נאמר לה פשוט: "איזה כייף לי שאת חברה שלי"? ומה יקרה אם במקום לדבר במסיבה על מזג האוויר או האוכל הבינוני כדי ש"יהיה על מה לדבר", נשאל פשוט: "אז מה שלומך"? ואם במקום לרדת על האהוב שלא הבחין בשמלה החדשה נגיד רק "אני אוהבת אותך. חשוב לי שתבחין בי. הרגשתי כאילו לא שמת לב אלי ונפגעתי". ומה יקרה אם כשאין לנו שום דבר טוב להגיד, פשוט נשתוק מעט ביחד?
אני אגיד לכם מה יקרה: נחיה בעולם של קסם.

ומשהו על נומרולוגיה קבלית:

נומרולוגיה קבלית עוסקת לא מעט בכוח האותיות – ובכוח המילים. כל כך משמעותי לפי הנומרולוגיה כוחן של המילים, עד שהמילה שאנחנו הכי הרבה שומעים ומזהים איתה את עצמנו – השם שלנו – הוא אחד הנתונים הכי חשובים לפיהם מתבצע אבחון נומרולוגי.
השם הפרטי משפיע על התנהגותנו הציבורית כמו יום הלידה שלנו. השם המלא (שם פרטי ושם משפחה) משפיע על דרכנו בעולם כמעט כמו נתיב הגורל שלנו. השם הוא ערכת הכלים איתה באנו לעולם, כלי הרכב שבו אנו אמורים לנסוע על נתיב הגורל שלנו.
חשוב לדעת שעל פי נומרולוגיה קבלית, בניגוד לטענות רבות, השם הקובע הוא זה שבו מכנים אותנו, ולא זה שכתוב בתעודת הזהות. לכן, אם יש לנו כינוי, כך אנחנו מזהים את עצמנו, והתדר של הכינוי ישפיע עלינו יותר מהשם המקורי. "רן" יהיה מופנם, סגור ומעמיק, ואילו "רני" יהיה מוחצן, מפגין עוצמה ותחרותי; "יונתן" יהיה חופשי וספונטני, ואילו "יוני" מרובע ועקשן; "טליה" תהיה מילולית ומדריכה, אבל "טלי" תדבר פחות ותעשה יותר.
ואיך יודעים אילו תכונות השם שלכם העניק לכם, מהם הכלים שהוא נותן לכם ואם הכינוי שלכם יועיל לכם יותר מהשם הרשמי? ייעוץ נומרולוגי יגלה גם את הסודות הללו.

רגע לפני סיום, המלצה: הבלוג של אביבה משמרי אומר תמיד את האמת החשופה. נסו ותתאהבו
ולסיום הקבוע: שיר, והערה: נכון נורא מוזר שיש שירים שנכתבו כבר לפני 30 שנה במיוחד בשביל הפוסטים שלי?