כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.
אבסורדי ככל שזה יהיה, רובנו פועלים כאילו אנחנו מרכז עולמם של הסובבים אותנו. רק לחשוב כמה אנחנו דופקים חשבון לכל העולם: מתלבשים כאילו איכפת למישהו מה לבשנו. עסוקים שעות במשהו שאמרנו או לא אמרנו, ומה חשבו עלינו בגלל זה. משיגים הישגים, נכשלים כישלונות, מתגרשים, מתחתנים, פותחים עסק או כותבים בלוג, וכל הזמן הזה העין שלנו פקוחה ותוהה: איך אנחנו מצטיירים בעיניים של האחרים?
בכל רגע נתון, שבו אנחנו בוחרים לחשוב, להגיד או לעשות דבר אחד, אנחנו לא בוחרים במיליארדי אופציות אחרות. זה אומר שבכל רגע נתון עומד מעלינו מנהל היקום (הידוע בכינויו ה' 1) ודורש, כמו שאני דרשתי עשרות פעמים מילדיי בחנויות צעצועים: "תבחרי, אבל רק דבר אחד".
אם נסתכל לרגע במבט פילוסופי על בעיית האיחורים של העולם, טיימינג מחורבן הוא כל טיימינג שלא מתאים לטיימינג שלנו. בכל פעם שאנחנו כועסים על מישהו שמאחר לנו, אנחנו מתרעמים על כך שהוא לא התאים את הזמן שלו לזמן שלנו. עצם הביטוי "מאחר לי" אומר שמבחינתי, זה לא שהוא איחר לפגישה שאותה הוא קבע – כלומר, לא הסתדר עם הניהול של סדר היום שלו – אלא עשה משהו נגדי באופן אישי.
הודאה בחולשה פותחת לבבות. היא מאפשרת לאחרים לראות את האנושי, הרך והפגיע שבנו: והרי האנושי, הרך והפגיע הוא המקום המשותף והמאחד בין כולנו, גברים ונשים, ילדים ומבוגרים, יהודים, נוצרים ומוסלמים.