כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.

איך ללטף קיפוד מור אסאל

הרומן החדש

שכתבתי מחכה לכם!

לקריאת הפרקים הראשונים –

הקליקו כאן

יום הולדת

יותר טוב ככה

פוסט יום הולדת, אלא מה זו הייתה אחת השנים העצובות ביותר בחיים שלי. ואחת הטובות ביותר. זו הייתה שנה של סערה אחת נמשכת. שנה שבה הייתי חשופה לצער גדול. אנשים סביבי חלו. חלקם החלימו. חלקם לא. שנה שבה ראיתי אנשים סביבי עושים את הכל עבור אלה שהם אוהבים. שנה שבה ראיתי אנשים בגדולתם בעת צערם …

יותר טוב ככה לקריאה »

תיכף כל זה ייגמר

בהרצאות לאימהות אני תמיד מצטטת את מרכס (כן, כן), שאמר שההוויה מעצבת את התודעה. הוא כמובן התכוון לעושר ועוני, אבל אני מתכוונת לילדים. לכך שכשיש לך ילדים קטנים את כולך אמא לקטנים, נאבקת על כל רגע לעצמך, שטופת עייפות מתמדת, במלחמת הישרדות קבועה. ונדמה לך שזה יימשך לנצח, שככה נראים החיים. ופתאום הילדים גדלים ובלי ששמת לב את כבר לא שם, וכל התודעה שלך משתנה, ופתאום את מתחילה ללכת לקורסים על שפע ועל בריאת מציאות (טוב, לא את. אני). כי פתאום את מבינה שאת יכולה לבחור מה את עושה ולהמציא את עצמך מחדש (זה כמובן הרבה יותר קל, להמציא את עצמך מחדש, כשבזמן הזה הילדים שלך מעסיקים את עצמם).

הפתעות קטנות

אם אני כנה עם עצמי, חלק גדול מה"לעשות לעצמי לבד" בא מפחד. אני רוצה הפתעות, אבל רק הפתעות טובות, וההגדרה שלי להפתעות טובות מצומצמת למדי: בילויים, אבל רק כאלה שמדברים אלי (לא כולל סרטים זרים, לא כולל טיולי אקסטרים). בגדים, אבל בעיקר שחורים. נעליים, אבל רק כאלה עם אימום מסוים ועקב מדויק. מסיבות הפתעה, אבל רק כאלו שהגעתי אליהן מאופרת. אני די פוחדת לעצום את העיניים ושיובילו אותי למקום לא נודע. פוחדת שאמעד בדרך, פוחדת שהמקום לא ימצא חן בעיני. פוחדת שאנשים – והחיים – יפתיעו אותי בדברים שלא אוכל לעמוד בהם.

בת כמה אני?

סך כל הרגעים הנחשבים בחיי הוא אלה שבהם הסכמתי להיות יותר ממה שהייתי קודם. כתינוקת או כילדה, כנערה או כאשה – אלה הרגעים שבהם הסכמתי לפרוץ את המחסומים של מה שידעתי שטוב, שבטוח, שידוע, ולנסות משהו חדש. לקום למרות שאולי אפול. להתחרות למרות שאולי אפסיד. לדבר למרות שאולי עדיף שלא. לשתוק למרות שיותר קל לדבר.

דילוג לתוכן