המתנה

אני יודעת אין דרך להתמודד עם זה חוץ מלחכות. רק להבין שעד כמה שאני רוצה להשאיר את התאונה הזו מאחוריי, עם התחושות הבלתי נסבלות של אשמה ואחריות (כן, אני יודעת שאני לא אשמה, אבל אני הסעתי, וההסעה לא נגמרה מבחינתי) ולצאת אל החצי השני של החיים שלי – התאונה עוד פה. והיא תהיה פה עוד הרבה זמן. כי ההחלמה לוקחת זמן, ולא בטוח ששום דבר יסתדר. והתחושה הזו, שאין פיתרון קל או מובטח אלא רק המתנה, מייאשת אותי. אני דואגת ומפוחדת וכל כך לא שקטה.

מה קורה שם, במקום הזה שבו יש צורך דחוף שאינו נענה? מתרחשות שם שתי תחושות, שכל אחת מהן קשה לנשיאה בפני עצמה.
התחושה הראשונה היא ריקנות: היא יכולה ללבוש צורות שונות (כמיהה, געגועים, תשוקה, פחד, כאב, לפעמים אפילו שיעמום) אבל בעיקרה היא בור גדול וריק, שמתנחל אי שם בין הבטן ללב. זהו ריק שחור, אנטי חומר שיודע בדיוק מה החומר שיספק אותו, ולא יכול להשיגו. כמו משה, אנחנו רואים מנגד את הארץ ואליה לא נגיע. והמיקום הזה שלנו, כשהעיניים (או הלב) מזהים והגוף לא יכול להשיג, הוא מקום של מתח כל כך חזק, עד שנדמה לנו שעוד שנייה ניקרע.
התחושה השנייה היא חוסר וודאות: האם יש לנו סיכוי להשיג את הדבר הזה שאנחנו רוצים כל כך? האם זה יקרה מתישהו? ואם כן, מתי? ואיך בדיוק? מכיוון שאנחנו מרגישים שניתן לשאת את הריקנות אם רק נדע מתי היא מסתיימת, אנחנו מנסים לארגן לעצמנו לוחות זמנים: "אוקיי, אז לא עכשיו. אבל מתי כן?"