כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.
ואם הם קורים, סימן שהם אפשריים, לא ככה? ניסים קורים. שמעתי על כמה ניסים גדולים לאחרונה, והתרגשתי עד מאד. חוויתי כמה קטנים (כמו סימפטומים שנעלמו כלא היו), בעיקר בטיפולי תטא, ונפעמתי. ואז חשבתי לעצמי שנס, לפי הגדרתו, הוא משהו נפלא שקורה בניגוד לכללים. משהו שלא היה הגיוני שיקרה ובכל זאת קרה. משהו שאין לנו דרך להסביר …
אם אני כנה עם עצמי, חלק גדול מה"לעשות לעצמי לבד" בא מפחד. אני רוצה הפתעות, אבל רק הפתעות טובות, וההגדרה שלי להפתעות טובות מצומצמת למדי: בילויים, אבל רק כאלה שמדברים אלי (לא כולל סרטים זרים, לא כולל טיולי אקסטרים). בגדים, אבל בעיקר שחורים. נעליים, אבל רק כאלה עם אימום מסוים ועקב מדויק. מסיבות הפתעה, אבל רק כאלו שהגעתי אליהן מאופרת. אני די פוחדת לעצום את העיניים ושיובילו אותי למקום לא נודע. פוחדת שאמעד בדרך, פוחדת שהמקום לא ימצא חן בעיני. פוחדת שאנשים – והחיים – יפתיעו אותי בדברים שלא אוכל לעמוד בהם.
כל כך אני שונאת פרידות מפתיעות, שלא פעם אני לא נותנת להן להתרחש. הו, לא, אותי לא יפתיעו. אם אני רק מזהה סימני התרחקות, אני עוצרת מייד, מחשבת מסלולים מחדש ומחליטה: מכאן אני יורדת. אני אקבע את העיתוי והמקום. בלי הפתעות, ובלי המשכים בלתי ברורים. אני מוצאת הדים לגישה הזו בקליניקה, אצל נשים חזקות שאומרות לי: "אותי לא עוזבים", "אני תמיד עוזבת קודם".