כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.
ההבנה המטלטלת שהייתה לי ברטריט המופלא של טנזין פאלמו (נחשו מה? אני אמות בסוף!) אנשים, כך למדתי, מכחישים כל מיני דברים. יש כאלה שמכחישים שיש לילד שלהם קושי. אחרים מכחישים שהנישואים שלהם בבעיה. יש אנשים (טוב, נשים) שמכחישות כמה זוגות נעליים באמת יש להן. ואני? אני הכחשתי את העובדה שאי פעם אני עתידה למות. כלומר, …
כדי לגדול, אנחנו חייבים להיפרד. בתחילה אנחנו נפרדים מהרחם. אחר כך מזרועות אמא. אחר כך מנוכחותה הרצופה לצידנו. אנחנו נפרדים מהבית ואחר כך מהפעוטון, מהגן, מבית הספר. אנחנו נפרדים ממשפחת המוצא כדי ליצור משפחה משלנו, ואחר כך נתקלים בפרידה הכי-הכי כואבת, כשילדינו נפרדים מאיתנו כדי לגדול בעצמם. אנחנו נפרדים מעבודות, מבני זוג, ממקומות, וכל פרידה כזו מותחת עוד קצת את הגבולות שלנו, שוברת עוד קצת את הלב שלנו, כדי לאפשר לו מקום לגדול. אם לא ניפרד, לא נוכל לגדול, להתפתח, לצמוח. כמו אפרוחים מיומנים, אנחנו אמורים לבקע עוד ועוד את קליפות הביצה שיצרנו לנו