כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.
או: איך להפסיק לפחד מאכזבות ולהסכים – למרות הפחד – לקוות אז השבוע הגיעו תשובות שחיכיתי להן, והן לא היו טובות כמו שציפיתי. לא תשובות גרועות: רק בינוניות. אבל ציפיתי לטובות. ממש ציפיתי לטובות. היה לי ברור שהן יהיו טובות. אוף. הדייג, לעומת זאת, נשם לרווחה. מבחינתו, אם יש ספק, ברור שאין ספק. ואם לא …
למה בכלל אני צריכה שמישהו בעולם ישים את צרכיי לפני צרכיו. למה היום, בגיל 45 המפואר, אחרי כל המדבר הזה, אני חייבת שיראו אותי קודם? מה זה מוכיח? למה אני חייבת את זה?כנראה אני צריכה עדיין אישורים לכך שאני חשובה ומשמעותית, ואני צריכה אותם חתומים, ברורים, קבל עם ועדה. אני רוצה להשוויץ בהם, לנפנף בהם: הנה, תראו מה עושים בשבילי; תראו כמה למישהו בעולם הזה אני חשובה.
בר שמונה שנים שאני בתהליך, כמו שנהוג לומר בחוגים שבהם אני מסתובבת. לומדת, מתבוננת, חוקרת את עצמי ואת העולם שסביבי. למדתי "מגירות", למדתי נומרולוגיה, למדתי תטא הילינג. למדתי מאנשים קרובים וחכמים. כל אחד מהם נתן לי עוד הבנה על האופן בו הדברים בנויים, על האופן שבו הם פועלים, על האופן שבו הם מפסיקים לפעול. ובכל זאת, אני מרגישה היום רחוקה מאי פעם מהאשה שאני רוצה להיות, שאני אמורה להיות. במקום לקרב אותי אל האשה הזו, עשתה לי ההתבוננות שלי טריק אכזרי: היא רק הראתה לי אותה טוב יותר, בהיר יותר, ברור יותר – ואז הראתה לי כמה רחוקה הדרך. ואני רואה, ולא יכולה לגעת. רואה, ולא יכולה לגשת. רואה ולא מצליחה לממש.
לפעמים, ללכת היא התשובה הנכונה: ללכת ולחפש לנו באר אחרת לשתות ממנה. כי הבאר הזו נסתתמה עבורנו, ועוד לא למדנו להפיק לנו מים (או קולה) לבד. ואז – כל רגע מיותר. כל רגע של טענות וכאב לב, כל רגע של התכופפות פנימית וריצוי ורציה.
אבל לפעמים הדלת אומרת לנו משהו אחר: "תישארו", היא אומרת, "ותנסו משהו אחר. כוס מים במקום קולה, חברות במקום תשוקה, ביטחון במקום התרגשות, מרחב במקום סימביוזה".